אם הם יודעים להקשיב, הם מקבלים את זה בלי שתצטרך להסביר
יש אנשים שהם פשוט קסומים. אותם אנשים עם רדאר מיוחד בליבם שנותן להם תובנה מיידית לגבי הצער, התקוות והשמחות שלנו. הם לא צריכים שנספר להם כלום, כי הם יודעים לקרוא בין השורות. כל מה שהם צריכים זה מבט אחד, הבעה אחת. האנשים המיוחדים האלה מדברים בשפת האהבה, ובעיניהם זה שלווה שאתה רק רוצה לקפוץ אליו.
אמילי דיקינסון אמרה באחד משיריה שאף אחד לא יחיה לשווא אם יצליח, לפחות פעם אחת, למנוע מלב להישבר, להרגיע צער, לעזור לציפור מותשת למצוא את הקן שלה, או להקל על צערו של אדם אחר. מתחת למילים הפרחוניות הללו, יש רעיון בסיסי ועמוק. אנחנו צריכים להרגיש את הצרכים של אנשים אחרים כדי שנוכל לעזור להם.
"הקשבה בזהירות הופכת אותך למיוחד. אבל רוב האנשים אף פעם לא מקשיבים."
-ארנסט המינגווי-
עם זאת, וזה משהו שכולנו יודעים, בחיי היומיום שלנו יש משהו שנקרא צביעות. לאט לאט, השלמנו את עצמנו עם זה. אנשים משבחים אלטרואיזם וכבוד, מדי פעם. אך יחד עם זאת, הם אינם מסוגלים לראות, להרגיש או להבין את הקרובים להם ביותר.
לעולם לא נוכל לשכוח שמי שהכי זקוק לעזרה לא תמיד יודע לבקש אותה. או שהם אפילו לא יוכלו לעשות זאת. כי מי שסובל לא מניף את דגל הכאב. למעשה, הרבה פעמים הם יסתירו את כאבם בשתיקה. כמו בני נוער שסוגרים את עצמם בחדריהם, כמו האדם שנותן לדמעות לרדת על הלחיים, בן הזוג שלהם בדיוק בצד השני של המיטה.
לדעת איך להרגיש ולהקשיב לצרכים של אנשים אחרים זה מה שהופך אותנו לאנושיים. כי אנחנו עושים שימוש באותה קרבה רגשית שנותנת ערך למין האנושי על ידי דאגה לאנשים סביבנו. תחשוב על זה.
אני מרגיש אותך ומקבל אותך בלי שאמרת כלום
למרות שאולי לא מאמינים, לרובנו יש כוח יוצא דופן: היכולת לקרוא מחשבות. זה מה שדניאל סיגל אומר לנו. הוא רופא בפסיכיאטריה באוניברסיטת הרווארד ומנהל "המרכז לתרבות, מוח והתפתחות".
בספרו שכותרתו "המוח המודע", הוא מסביר שכל אחד מאיתנו יכול להפוך ל"קורא מחשבות" גדול. כי המוח - והנה מגיע החלק החשוב ביותר - נשלט על ידי יקום שלם של רגשות שאנחנו צריכים להיות מסוגלים להבין.
למעשה, רובנו אכן מיישמים את "כוח העל" הזה בחיי היומיום שלנו. מספיק לראות איך הבוסים שלנו יושבים ולוקחים נשימה עמוקה כדי להזהיר אותנו שמשהו לא בסדר. אנחנו מבינים שיש משהו שמדאיג את החברים שלנו לפי הטון שהם משתמשים. אנחנו יודעים מתי הילדים שלנו משקרים לנו ומתי אח שלנו התאהב שוב.
הבועות הרגשיות היומיומיות שלנו
רגשות הם כמו בועות שמפניה. הם מטרידים את היקומים היומיומיים שלנו: הפנים, ההבעות, המחוות, המילים... הרגשות זורמים סביבנו בצורה כאוטית ומתפוצצות בפצצות מידע קטנות. עם זאת, ד"ר סיגל עצמו מזהיר אותנו שיש אנשים עם "עיוורון רגשי". ולמעשה יש אישים שאינם מסוגלים להרגיש את ה"בועות" הרגשיות הללו מהאנשים סביבם.
וויליאם אייקס הוא אחד הפסיכולוגים שחקר את ממד האמפתיה הן ברמה המדעית והן ברמה הניסויית. עד כמה שזה נראה מוזר, יכולת האמפתיה בקרב בני המשפחה בדרך כלל אינה עולה על 35 נקודות. עם זאת, בקרב חברים טובים זה עולה על 70 נקודות.
הסיבה? זה מאוד נפוץ שלאנשים יש כל מיני פילטרים אישיים בתוך המשפחה שלהם. לפעמים, אנחנו רואים את הילדים שלנו, אחרים משמעותיים, אחים או הורים איך אנחנו רוצים שהם יהיו ולא איך הם באמת.
זהו העיוורון הנפשי שבו אנו משתמשים כדי להימנע מקונפליקט. אנו מבטיחים לעצמנו ש"העולמות הקטנים" שלנו מסתדרים מצוין. כשהאמת היא שיש הרבה צרכים לטפל בהם ומערכות יחסים רבות לרפא.
אנשים שיודעים להקשיב מהלב
להקשבה למה שהאדם השני אומר ללא מילים יש שם: תקשורת רגשית. "כוח העל" הזה התפתח במין שלנו באזור המוח שעוסק באמפתיה. מאוניברסיטת מונאש באוסטרליה מגיע הרעיון שאמפתיה רגשית קשורה ל"קורטקס האינסולי". בעוד אמפתיה קוגניטיבית, לעומת זאת, ממוקמת ב"קליפת המוח הבינונית", ממש מעל המקום שבו שתי ההמיספרות המוחיות נפגשות.
"עלינו להקשיב לראש שלנו, אבל גם לתת ללב שלנו לדבר."
-Marguerite Yourcenar-
אנחנו כל זה במוח שלנו. עם זאת, לא תמיד אנו מנצלים אותו במלוא הפוטנציאל שלו. לא מספיק רצון ויותר מדי אגו הם לרוב הסיבה שלא כולם יודעים להרגיש או להקשיב באינטימיות אותנטית. זה מה שאמילי דיקינסון אמרה לנו בשירה: "אף חיים לא יהיו לשווא אם הם יכולים להרגיש ולעזור לחיים אחרים."
כי מי שמרגיש מהלב, חי. ומי שעוזר לאחר מראה כוח רצון ודאגה אמיתית לאדם האחר. משם מגיע הכוח הנפלא שהופך אותנו לכל כך ייחודיים. זה שהופך את מערכות היחסים שלנו למשמעותיות ובעצם נותן לנו את הכוח הכי יקר שקיים. הכוח של לתת אושר לאחרים.
