אני אוהב את ההפסקות שלי, את מעט הזמן שלי לעצמי
ההפסקות שלנו, ה"סוגריים" שלנו של בדידות, שתיקה וניתוק חושי הם כמו חומרים מזינים ללב ולמוח שלנו.
זו דרך להתחיל מחדש ולהיות מודעים לסוג אחר של תפיסה עמוקה יותר. זו שמגיעה מתוכנו ושמחזירה את האיזון, השקט הנפשי והרווחה.
היום נחשוב על המושג "הפסקות".
איך נגדיר אותם? אם היינו שואלים כל אדם אקראי, הוא בטח היה אומר לנו שיש לו הפסקות בחיי היומיום שלהם. יש להם הפסקה כשהם נוסעים ברכבת או באוטובוס ומנצלים את ההזדמנות לקרוא. כשהם יוצאים מהמשרד לארוחת צהריים וחוזרים כעבור 30 עד 60 דקות. או אולי כשהם הולכים לחדר כושר.
עכשיו, האם הדוגמאות האלה באמת מה שעלינו לשקול "הפסקות"? התשובה היא לא.
למעשה, מצבים אלה יכולים להיות מסווגים במה שמכונה כיום "הפסקות פעילות". כלומר, פעילויות שבהן האדם אולי לא עובד, אבל הנפש והגוף "פעילים".
הפסקות אמיתיות הן כאשר אנו באמת מסוגלים להתנתק מהסביבה שלנו, מחובותינו ובעיקר - מהזרימה הבלתי פוסקת של המחשבות שלנו. והם זמנים שאנחנו נותנים לעצמנו. אין לחצים או רעש או שיחות שאנחנו לא רוצים. גם אין המתנה או דרישות או מטלות, אין מי לרצות...
למה כל כך קשה לנו לקחת הפסקות אמיתיות בחיי היומיום שלנו
בואו נודה בזה. הפסקות עשויות להיות לא לעשות כלום, ועבור רבים מאיתנו לעשות כלום הוא למעשה חילול קודש בעולם שבו " זמן הוא כסף".
להאט, לעצור את מחוגי הזמן ולבחור להפריש שעה לעצמנו זה לא פשוט. לכן, משהו פשוט כמו לסגור את הדלתות לציפיות של אחרים ולהגביל את עצמנו ל"פשוט להיות" זה לא משהו שאנחנו רגילים אליו.
אחרים שכנעו אותנו שהפסקות הן פריבילגיה, לא זכות. מישהו אמר לנו את זה פעם וזה גם מה שאנחנו מעבירים דור אחרי דור.
למעשה, אנחנו רואים את זה כל יום. כשהילדים שלנו חוזרים הביתה מבית הספר אנחנו צריכים לדפדף בסדר היום שלהם מלא במטלות. אבל לפני כן יש להם לימודים חוץ, שיעורי מוזיקה, ספורט, ואולי אפילו ביקורים אצל הפסיכולוג החינוכי כדי לטפל בדיסלקציה או בהיפראקטיביות שלהם.
למרבה הצער לקחת הפסקה כדי לשחק או סתם לעשות כלום היא עכשיו פריבילגיה לילדים, לא זכות יותר. יש להם גישה אליו רק אם הם מתנהגים יפה, אם הם עושים את המטלות שלהם לפני כן. כל זה סביר, כמובן, כי לכל אחד מאיתנו יש את המחויבויות שלנו.
עם זאת, לא קשה לראות כיצד מתרחש הדבר הבא כשאנו מגיעים לבגרות: איננו מסוגלים ליהנות מהפסקות אמיתיות...
למה כל כך קשה לשכנע את עצמנו שזו זכותנו? זה להשאיר את שאר העולם בחדר ההמתנה כדי שנוכל למצוא את עצמנו שוב זה לא פסול, אבל בריא?
כל כך הרבה מאיתנו מתקשים לקחת הפסקות. אנו...
- מרגיש אשם. מה החברים או המשפחה שלי יחשבו עלי אם אגיד לא, שאני מעדיף להיות לבד?
- תעדוף את הציפיות של אחרים.
- חשבו מחשבות מעוותות או לא מתפקדות. למשל, הפסקות אומרות לא לעשות כלום, להתעצל...
- קח את הבריאות שלנו כמובן מאליו. אנחנו אומרים לעצמנו שהכל בסדר, אנחנו לא צריכים מנוחה. אנחנו חושבים שיש לנו יותר מה לתת כשלמעשה אנחנו נשרפים.
אמור כן להפסקות יומיות של שעה
דניאל גולמן אמר בספרו "פוקוס" שהיכולת לקחת הפסקות חיונית להחזרת השליטה על תשומת הלב שלנו. רק אז אנחנו מפסיקים לפעול באופן אימפולסיבי ואוטומטי, כאילו לא היינו אדונים לחיינו. לעשות את הצעד הראשון לקראת הפסקות חשוב לרווחתנו, וזה יותר טוב עבורנו ממה שחשבנו אי פעם.
בואו נסתכל על כמה כאן:
- הפסקות מפעילות את קליפת המוח הקדם-מצחית הצדדית שלנו בצורה אינטנסיבית יותר. כאשר אנו אכן מצליחים לבלות 30 עד 60 דקות במנוחה, חלק זה של המוח יעזור לנו לראות דברים בצורה יותר רציונלית והגיונית. אנחנו מקבלים פרספקטיבה מאוזנת יותר.
- זה תחום שמעורב גם בשליטה בתגובות רגשיות, כמו פחד או חרדה. בנוסף, מחשבות אוטומטיות מאטות כדי לעזור לנו להיות נוכחים יותר.
- בתורו, נוכל גם לשפר עוד מבנה מוחי בעל ערך רב: הקורטקס הפרה-פרונטלי המדיאלי. נוירולוגים מגדירים אותו כ"מרכז העצמי". במילים אחרות, זה המקום שבו מעובד מידע הקשור למצב הפיזי והרגשי שלנו. אנחנו חושבים על מערכות היחסים שלנו, האושר, מה אנחנו אוהבים או לא אוהבים וכו'.
לסיכום, תנו לעצמכם הפסקה כל יום. שים את הטלפון שלך על שקט, ספר לאנשים שאתה לוקח פסק זמן לעצמך ואתה בוחר פשוט להרגיש ו"להיות", רק לרגע.
זכור שזה לא יהפוך אותך לאדם פחות ערכי או פרודוקטיבי. להיפך, תראה שיפורים בבריאות ובכוח הרגשי שלך. אתה תגדל.
בסופו של יום, החיים והטבע לוקחים את הזמן, הם לוקחים הפסקות. העננים נשארים דוממים, לים יש את רגעי השלווה שלהם ולירח יש את זמני התבוננות והשתקפות שלו...
