החדר שלי, הבלגן הלא מאורגן שלי, העולם שלי
חדר לא מאורגן, שולחן עבודה מכוסה בספרים, פוסט-איט, צילומים ישנים, פרחים מיובשים ויותר מספל קפה אחד, אינם שם נרדף לחיים כאוטיים. לפעמים, חדר עמוס הוא הרמוני עם מוח יצירתי. זו המהות שלך, הכאוס המאורגן שלך. זה העולם הפרטי שלך.
לאורך כל חיינו, לימדו אותנו שעלינו להיות מאורגנים, כי סדר הוא שליטה, וסביבה מאורגנת מספקת תחושת ביטחון מסוימת. זה לא נכון, אבל לעתים קרובות אנו נוטים לתפוס אי סדר כשלילי מטבעו. עבור אנשים רבים, הפרעה היא המהות של כישלון, של חוסר פעילות, של חוסר זהירות ונטישה.
שולחן עבודה לא מאורגן אינו שם נרדף לחיים כאוטיים, בדיוק כמו ששולחן כתיבה ריק אינו מייצג מוח ריק. המרחב הלא מאורגן שלי הוא לא יותר מהרעש במוחי: פעיל, חופשי ויצירתי.
תאמינו או לא, יש פסיכולוגיה ממשית מאחורי הבלגן שמנתחת מה מסתתר מאחורי סוג זה של התנהגות. אוניברסיטת מינסוטה, למשל, הגיעה למסקנה שמרחב לא מאורגן מקדם את היצירתיות של תושביו. אבל ישנם ניואנסים רבים לעובדה זו שנדון בהם להלן.
הפסיכולוגיה מאחורי ההפרעה
נתחיל בהסבר עובדה מעניינת. טרייסי אמין היא אמנית בריטית שהציגה יצירת אמנות מיוחדת ומשפיעה לעולם בשנת 1999. זו הייתה פשוט מיטה מבולגנת. במיטה היו בגדים, סיגריות, מטפחות, בקבוקי וודקה. כל העניין, רחוק מלהיות אסתטי או מושך, ייצג דרמה אישית. את השלב האישי הזה שכולם עוברים כאשר החיים הרגשיים שלהם הולכים שולל.
היצירה הזו שכותרתה "המיטה שלי", הייתה מועמדת לגמר בפרס טרנר ובשנת 2014, כריסטיס בלונדון מכר אותה במכירה פומבית תמורת 2.5 מיליון פאונד. אמנות מודרנית היא אתגר, אבל האמנית הצהירה מאוחר יותר, לאחר המהומה שעוררה המכירה הפומבית, שהיא נוטה לעבוד בסביבה לא מאורגנת, כי אי סדר, לפחות עבורה, הוא זרע היצירתיות.
מאמר שפורסם בניו יורק טיימס הגיע לאותה מסקנה. זה הוכיח שלפעמים, סביבה לא מאורגנת קלה משחררת את המוח ממוסכמות ושולחת אותו לכל הכיוונים השונים כדי ליצור תשובות חדשות, רעיונות חדשים. אנחנו גם לא יכולים לשכוח שבתוך שלבים של יצירתיות, זה ב"סערת הרעיונות" שבה נכנס הכאוס, והחלטות וחדשנות צצות.
מרחבים אישיים וחופש המחשבה
הפרעה חיובית, מובנת ומוכרת לך לא תיצור בעיות, והיא תמשיך להיות חיובית כל עוד יש לך מידה מסוימת של שליטה עליה. הפסיכולוגית Kathleen Vohs, מומחית לנטייה לסדר או אי סדר, מסבירה שבסביבת עבודה, תמיד צריכה להיות מידה נאותה של ארגון ויעילות.
עם זאת, יצירת מרחב ויזואלי עם מידה מסוימת של כאוס לגבי חפצים וצבעים יוצרת גירוי שבו המוח יכול להירגע ולחדד את יכולותיו. עם זאת, דבר אחד שכדאי לזכור הוא שלא כל האישיות יכולה לסבול הפרעה מסוג זה. ישנם הבדלים אינדיבידואליים רבים, מה שאומר שיש גם הרבה אנשים שצריכים שהדברים יהיו מסודרים ומסודרים לחלוטין כדי להיות פרודוקטיביים.
לא משנה מה הבחירה האישית שלך, הנקודה היא שחדר לא מאורגן אינו השתקפות של אדם עם חיים כאוטיים וחסרי אחריות. בדיוק כמו שאנשים שאכפת להם משליטה וסדר במרחבים הפרטיים שלהם לא בהכרח סובלים מפרפקציוניזם או הפרעה טורדנית כפייתית.
כולנו חיים במרחבים הפרטיים שלנו בחופשיות, בדרכים שלנו. כל פינה היא שיקוף של ההרגלים והמנהגים שלנו, ואסור לנו לקבל עליה ביקורת או תוויות. אומרים לעתים קרובות, למשל, שלאנשים לא מאורגנים חסרים מטרות, שיש להם קונפליקטים פנימיים, ושהם בדרך כלל לא זורקים שום דבר בגלל שיש להם התקשרות לא בריאה לזיכרונות העבר שלהם.
סוג זה של "חוכמה עממית" אינו תמיד מדויק. אם היום אתם קמים ובוחרים לא לסדר את המיטה או לנקות את הבית, אולי זה בגלל שבחרתם בסדר עדיפות אחר באותו הרגע. זה לא חייב להיות אומר כלום. הפרעה שנבחרה, נשלטת ולא מכריעה, היא שלווה למוח שמזדהה עם רכושו.
כי סדר הוא ההנאה שבשכל, ואי-סדר, עבור חלקם, הוא ההנאה שבדמיון.
