רגעי הבדידות שלי משמחים את נשמתי
כשאף אחד לא מסתכל, הנשמה שלי מרוצה. אני יכול להיות כמו ילד שמשחק, צוחק על כלום או בוכה על הכל כשהוא צריך. כאן, מבט של מבוגר לא יכול לשפוט אותו. כשאני לבד אני מתענג על הנאות קטנות, מללא לעשות כלום ואני חולם על הכל. אני יכול להסתובב בלי בגדים או לטבול את עצמי באמבט של קצף ובועות. אני יכול לחטא את הצער והדאגות שלי.
מעט תרחישים נחוצים כמו אלו שאנו חיים ברגעי האינטימיות הטהורים ביותר שלנו. אינטימיות שהיא לפעמים בוטה, לפעמים נעימה, אבל מעל הכל, חיונית. כי כשאף אחד לא מסתכל, המוח והנשמה נרגעים ואנחנו משחררים הרבה מהרבדים שלנו. אנחנו מתענגים על מעשים בסיסיים כמו שתיית כוס קפה וקריאת מגזין. בהתלבשות או מתן למבט שלך לזגוג בשלווה החמה של שקיעה.
אני מעריץ את האינטימיות של אותם רגעים קטנים שבהם אף אחד לא רואה אותי. המוח שלי פורח פתאום והלב שלי נרגע. כי אין כמו להגיע הביתה ולחלוץ את הנעליים ואת הצער. הורדת פריטי לבוש מעיקים וביטול כפתורי הלחץ.
זה נושא מורכב כמו שהוא מעניין, ואנו מזמינים אותך לגלות אותו איתנו.
כשאף אחד לא מסתכל ואנחנו יכולים "לחשוף הכל"
אנחנו תקועים בכוח ביקום חברתי שבו עלינו להסתגל פיזית ופסיכולוגית. אנו מבלים את רוב חיינו במעבר בין סביבות שונות שבהן תמיד דורשים מאיתנו משהו. עלינו להיות ילדים טובים, תלמידים טובים, עובדים יעילים, אבות ואמהות מושלמים וחברים אידיאליים.
ברגעי הבדידות שלי, כשאף אחד לא מסתכל, קנאה נעדרת. מה שנוכח הוא הגאווה שלי בזמן שאני נהנה לחשוף את נשמתי ואת מוחי משמועת החיים ולחצים.
להילחם על מצוינות בחיינו זה לא דבר רע בכלל. אנחנו גם לא מכחישים את האושר הנעים של אהבה ואהבה. הפלא שיש מקרים של שותפות קסומה עם החברים שלנו. אבל כולנו, לגמרי כולנו, כמהים למקלטים הפרטיים שלנו שבהם אי אפשר לראות אותנו. שבו נוכל סוף סוף לחשוף את עצמנו כדי להקל על אותם אזורים של "לחץ פסיכולוגי ורגשי".
על פי מחקר שנערך על ידי הנוירולוג מארק לירי, מאוניברסיטת צפון קרולינה (אירופה), אחד הלחצים הנפוצים ביותר מהם סובלים אנשים הם מה שמכונה "מטא-תפיסות". כלומר, התפיסות שיש לנו לגבי איך אחרים רואים אותנו.
עבור רבים, מדובר בסוג של חרדה חברתית שמטרידה באמת, שבה רגעי האינטימיות שהוזכרו קודם מקבלים את המשמעות הגדולה ביותר שלהם. כי התחושה המאיימת של "נשפטים כל הזמן" נכבית סופית. עבור אחרים, לעומת זאת, ההיבט הזה בקושי מהווה בעיה עבורם. כי הם מסננים את כל הסימנים שהם מקבלים באמצעות תפיסה עצמית טובה והערכה עצמית איתנה.
הם לא צריכים לתפוס מחסה, אבל למרות זאת, הם גם מרוצים מהרגעים שלהם לבד. כשאף אחד לא יכול לראות אותם.
ההנאה מאינטימיות עצמית ומשימות שגרתיות
מבשלים קינוח בזמן שאנחנו מסבירים לכלב שלנו בפעם המיליון למה אנחנו לא יכולים לתת להם שוקולד. רוקדים ברחבי הבית עם שיער מבולגן, עם גרביים לא תואמות ובתחתונים. צובעים ציפורניים, משחקים במשחק וידאו, קוראים רומנים אירוטיים, כותבים את ראשי התיבות על חלון קר בזמן שאתם רואים את הגשם יורד בחוץ...
האם זה חשוב? זה, ומאוד. כי מה שאנחנו עושים כשאף אחד לא יכול לראות אותנו זה לא עניין של אף אחד. זה כמו הפינה מתחת לגרם המדרגות שבה התחבאנו כשהיינו ילדים כדי ליצור מקלט בטוח דמיוני משלנו הרחק מאוד רחוק מעולם המבוגרים. כעת, המוח שלנו שחוק מדאגות מבוגרים ומאותם פחדים שהיו לנו כילדים. אנחנו כמהים לגלות מחדש את הפינה הפרטית שבה נוכל להתחבר לעצמנו.
כל מעשה שמאפשר לנו להסיר את ה"עור המת" הזה של מחשבה שלילית, מתח או דאגות יומיומיות, ואשר מזמין אותנו להתחבר לרגע הנוכחי ולמצפון שלנו, הוא דרך להשקיע באושר שלך.
כי ללכת עם הזרם פירושו פשוט לתת לעצמך להיסחף בגרגר המענג של החיים. לחיות בלי ממהרים או לחצים, אבל בלי להזניח את ההרפתקה הנפלאה הזו של להיות עצמך. המקרים של בדידות, אלה שאף אחד אחר לא יכול לראות, חשובים. כאן אפשר לנוח ולאפשר לנפשו להרגיש עונג. ליישם את זה היום.
