זיהוי הטעויות שלנו אומר שאנו יכולים ללמוד מהן

קונפוציוס אמר, "אם אתה עושה טעות ולא מתקן אותה, זה נקרא טעות." אם נפעל לפי ההיגיון הזה, האם זה נכון שהכחשת הטעויות שלנו פירושה שאנחנו לא לומדים מהן כלום? במילים אחרות, האם הכחשת טעות היא המכשול הראשון לתיקון מה שפישלנו מלכתחילה?

בסופו של יום, השורה המפורסמת "זה לא הייתי אני", טומנת בחובה התכחשות ברורה של אחריות. האם כשאתה משתמש בו, האם אתה באמת לא רק מנסה להצדיק את הטעות שלך? ואז על ידי הצדקה, האם זו לא רק דרך להתעלם ממה שעשית לא בסדר? אז, בסופו של דבר, אנחנו מדברים על הכחשה.

מה קורה כשאתה מכחיש טעות?

כשאתה לא מודה בטעויות שלך, מה שאתה בדרך כלל מנסה לעשות הוא לשים מרחק מסוים בינך לבין מה שקרה, וההשלכות. עם זאת, אותו מרחק מקשה עליך ללמוד ממה שקרה. זה דוחק את האפשרות לבחון את התהליך ולזהות את השגיאות.

מצד שני, אותו מרחק יכול לתת לך מעט הקלה בהתחלה. ההקלה הזו יכולה להפוך במהירות לחרדה אם תצטרך להתמודד שוב עם אותו אתגר. אז אתה תבעט בעצמך על שלא תיקנת את הטעויות שלך בפעם הראשונה.

לדוגמה, נניח שאתה עובד בחברה שצריכה לתקשר עם אנשים במדינות אחרות הדוברים שפות שונות. אם אתה, בתור האחראי, לא מניח שחייב להיות מישהו (או אתה) שמוכן לבצע את השיחות, לא סביר שתיקחו אחריות. כתוצאה מכך, התקשורת כנראה לא תתרחש בפעם הראשונה, ויהיה קשה להשיג אותה בהזדמנויות הבאות.

נניח שאתה מסרב לחקור את הכישלונות שלך או לזהות אותם. בנוסף להפיכת הדברים לבלתי אפשריים בעתיד, הגישה הזו מהווה מחסום בפני ידיעה עצמית. אם אתה מכחיש את התהליך, אתה גם מתכחש לכל אחריות לדברים שעשית נכון. כתוצאה מכך, לא תהיה מודע ליכולות שלך, או תוכל להפיק מהן את המרב.

דרכים שהכחשה מונעת ממך ללמוד מהטעויות שלך

בשלב זה, כדאי להסתכל על מחקר של צוות חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה וניו יורק. המחקר הראה שהעובדה שאתה לא מקבל את הטעויות שלך קשורה לאישיות שלך. זה למעשה מקטין את פוטנציאל הצמיחה שלך.

כדי להגיע למסקנות אלו, נותחו אלפי פרופילים. בהם ניסו החוקרים לזהות את סוגי האישים הדומיננטיים לפי איך אנשים הגיבו לטעויות.

יש לנו כמה תוצאות מעניינות מהמחקר. אחת התוצאות הייתה שחוקרים יכלו לסווג כ-70% מהאוכלוסייה לשלוש קבוצות גדולות לפי תגובותיהם לטעויות.

מישהו אחר אשם

ילדים אומרים "זה לא הייתי אני!" כל הזמן. מסתבר שגם מבוגרים רבים אומרים את זה. במילים אחרות, כאשר אנשים מסוג זה עושים טעות, הם מתנערים מאחריותם ומאשימים אותה באדם שני.

זאת אומרת שכשהם מאשימים מישהו אחר בטעויות שלו, בצורה מסוימת הם מתכחשים להם. הם לא מספיק בוגרים כדי לזהות אותם או לנסות ולהכיר את עצמם טוב יותר. הם נוטים לשחק את הקורבן. הם אינם מסוגלים לקבל אשמה ואינם יכולים לבצע הערכה בונה של מה שקרה.

שום דבר לא קרה כאן

אנשים שבכלל לא יכולים לראות את הטעויות שלהם מרכיבים את הקבוצה השנייה. במילים אחרות, ככל שאתה מראה להם ראיות, הם לא מסוגלים לראות שצריך להיות להם אשמה כלשהי.

קבוצת האנשים הזו תכחיש לחלוטין שהם עשו משהו לא בסדר. הם לא מסוגלים להתמודד ישירות עם האשמה כי הם לא רואים את זה. עבורם אי אפשר ללמוד ממשהו שלא קיים או שהם לא מוכנים להכיר.

לוקח יותר אחריות ממה שאתה צריך

ללמוד מהטעויות שלנו פירושו להודות שטעינו. חשוב להיות מסוגל לומר דברים כמו "זו הייתה אשמתי". למרבה המזל, חלק גדול מהאוכלוסייה מסוגל לזהות מתי הם טועים. הם מוכנים לתקן, לתקן, לתקן ולשפר.

עם זאת, עלינו להיות זהירים. לפעמים אנחנו נתקלים באנשים שהולכים לקיצוניות השנייה. הם לוקחים אחריות לא רק על המעשים שלהם אלא גם על כל השאר. כתוצאה מכך, הם עלולים להוציא משאבים רבים כדי לתקן, ולהעניש את עצמם באופן לא פרופורציונלי על מה שקרה.

עם זאת, לטעות זה אנושי. אבל ללמוד מהטעויות שלנו, ולא להכחיש אותן, זה גם אנושי. למעשה, זו הזדמנות מצוינת להפוך לאדם טוב יותר ולהכיר את עצמנו. זה לא אומר שאתה צריך לעשות טעויות כל היום, אבל אם ההזדמנות מגיעה, אל תבזבז אותה בהכחשה.