הצורך הבלתי נסבל להיות תמיד צודק
יש אנשים שדעתם מתה על "אני צודק ואתה טועה". הם מתוארים כבעלי אגו גדול ומעט מאוד אמפתיה, מומחים בהעלאת מחלוקות ללא הרף, בעלי מלאכה מוכשרים בהרמוניה מערערת יציבות בכל דרך.
להיות צודק זה משהו שכולנו מוצאים סיפוק, אנחנו לא יכולים להכחיש את זה. זה מחזק את ההערכה העצמית שלנו. אבל רובנו מבינים שיש גבולות, אנחנו יודעים שחיוני לפתח גישות בונות, השקפה צנועה ולב אמפתי המסוגל להעריך ולכבד את דעותיהם של אחרים.
"אמונה היא משהו שאתה נאחז בו כי אתה חושב שהיא אמת."
-דיפק צ'ופרה
עם זאת, אחת העוולות הגדולות ביותר בקרב האנושות היא הצורך הבלתי נסבל להיות תמיד צודק. "האמת שלי היא האמת היחידה והאמת שלך לא שווה כלום", מתעופף בראשם של אנשים רבים, ואפילו של כמה ארגונים, קבוצות פוליטיות או מדינות שאוהבות למכור לנו את האידאולוגיות שלהן כמו חוברות מוסריות.
במקום לראות בזה משהו מבודד או אנקדוטי, עלינו להיות מודעים לכך שזה משהו רציני. כי מי שאובססיבי להיות תמיד צודק בסופו של דבר סובל משתי תופעות לוואי חסרות רחמים: בידוד ואובדן בריאות. עלינו להיות מסוגלים להתחבר עם אחרים, להיות הגיוניים, מכבדים ומסוגלים ליצור סביבה הרמונית כשמתעורר הצורך.
שני גברים בסירה: ההיסטוריה של העיוורון, הפחד והגאווה
Thich Nhat Hanh, הידוע גם בשם "Thay" (מורה בווייטנאם) הוא מורה זן, משורר ופעיל למען שלום. הוא פרסם יותר מ-100 ספרים והיה מועמד לפרס נובל לשלום על ידי מרטין לותר קינג.
בין הסיפורים הרבים שסיפר תאי, יש אחד שנותן לנו דוגמה טובה לצורך של בני אדם להיות צודקים. הסיפור מתחיל במהלך בוקר באזור וייטנאם. אלו היו שנות ה-60 והמלחמה התפשטה ברחבי הארץ השלווה והשלווה של פעם, שהייתה בסימן השגרה של האנשים.
היה יום שבו שני דייגים ניווטו במעלה הזרם כשלפתע, הם הבחינו בסירה שהגיעה אליהם ממורד הזרם. אחד הקשישים ניסה לחתור לקצה מתוך מחשבה שזו סירת אויב. הקשיש השני התחיל לצעוק בקול רם והרים את ההנעה במחשבה שזה דייג לא זהיר ולא מנוסה.
שני הדייגים החלו להתווכח זה עם זה כמו ילדים קטנים בחצר בית ספר, עד שכמה רגעים לאחר מכן, הסירה שיורדת במורד הנחל פגעה בהם במלוא העוצמה ושיגרה אותם למים. שני הקשישים אחזו בחתיכות עץ צפות וגילו שהסירה השנייה ריקה. אף אחד מהם לא צדק. האויב האמיתי היה המוח שלהם, שני מוחות ועיניים עקשניות שלא יכלו עוד לראות בחדות הראייה של פעם.
האמונות שלנו הן הרכוש שלנו
אנשים הם מכונות אמיתיות של אמונות. אנו מפנימים אותם ומתכנתים אותם במוחנו כך שנוכל לחזור שוב ושוב כמו ליטניה, עד שהם הופכים כמו פיסת רכוש, חפץ שיש להגן עליו בחירוף נפש. למעשה, האגו שלנו הוא פסיפס מגוון עם אמונות בלתי מעורערות, כאלו שסביר להניח שעבורן נאבד חברים רק כל עוד אנחנו צודקים.
"אתה גוזר ומעצב את השיער שלך, אבל אתה תמיד שוכח לגזור את האגו שלך."
-אלברט איינשטיין
מצד שני, כדאי לזכור שלכולנו יש את הזכות לקבל דעות משלנו, אמיתות משלנו והעדפות שלנו, כאלו שגילינו עם הזמן שמזהות ומגדירות אותנו. עם זאת, נדרשת זהירות, כי אף אחד מההיבטים הללו לא צריך "לחטוף" אותנו עד כדי כך שאנו זורקים את עצמנו לצינוק של "האמת שלי היא האמת היחידה שחשובה".
יש כאלה שחיים שקועים לגמרי בדיאלוג פנימי, שחוזרים על כך שמחשבותיהם טובות יותר, שוב ושוב כמו מנטרה, שנקודות המבט שלה אינן ניתנות לשינוי, והאמיתות שלהם הן אור של חוכמה שלא יסולא בפז. חשיבה זו צורכת אותם לבלות את חייהם בחיפוש אחר אנשים ומצבים שיאשרו את אמונותיהם, ואת ה"אמיתות" של העולם האטומי המצומצם הזה שבו אין להטיל ספק בשום דבר.
ההשלכות של חיים עם סוג זה של מיקוד נפשי נוטות להיות רציניות וכמעט בלתי ניתנות לתיקון.
הצורך הנואש להיות תמיד צודק והשלכותיו
העולם אינו שחור ולבן. החיים והאנשים מוצאים את היופי והביטוי שלהם בגיוון ובמחשבות שונות, בנקודות המבט המובהקות שלהם, ותמיד פתוחים ללמידה, צמיחה ומעבר קדימה.
" המתנה הכי יפה שאנחנו יכולים לתת לאדם אחר היא תשומת הלב שלנו".
-Thich Nhat Hanh
עצם ההיצמדות לדעות שלנו וכפיית אמת אוניברסלית מנוגדת למהות האנושות, ואפילו להפעלת הרצון החופשי שלנו. זה לא חוקי, הגיוני וגם לא בריא. ג'יימס סי קוין, סופר, פסיכולוג ופרופסור אמריטוס מבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה מאשר שהצורך להיות צודק תמיד הוא רוע מודרני המסוגל להשפיע על הבריאות הפיזית והרגשית שלנו.
על פי מחקר שנערך באוניברסיטת ברדפורד (בריטניה), קרוב ל-60% מהאנשים עם סוג זה של פרופיל סובלים מכיבים, רמות גבוהות של מתח ומערכות יחסים משפחתיות לא מתפקדות. יתר על כן, כאילו זה לא מספיק, הם אנשים שמשנים את ההרמוניה של הסביבה שלהם בכל מקום שהם הולכים.
לסיכום, משהו שכולנו יודעים הוא שהיום יום שלנו הוא זרימה שבה זרמים מגוונים ומורכבים משתלבים. כולנו בסירה משלנו, או במעלה הזרם או במורד הזרם. במקום להתעקש ללכת תמיד לאותו כיוון, עלינו ללמוד להרים את עינינו כדי שלא ניפול אחד בשני.
אפשר לאנשים לעבור, אפשר ליצור ים של מוחות המסוגלים להתחבר זה לזה, לזרום בחופשיות ובהרמוניה. בסופו של דבר, כולנו מחפשים את אותו גורל, שהוא לא אחר מאשר אושר. לכן, הבה נבנה אותו עם בסיס של כבוד, אמפתיה והרגשה אמיתית של דו קיום.
