כשהשתיקה מסתירה צעקה?
בשתיקה יש היעדר מילים, זה נכון. אבל השתיקה כרוכה בנוכחות, בנוכחות של מסר שלא נאמר, אבל הוא שם. שתיקה היא לא פער בתקשורת, אלא דרך לתקשר משהו שאינו כולל מילים.
כמו שיש מילים שלא אומרות כלום, יש שתיקות שמדברות רבות. יש שתיקות שמאשימות ויש שתיקות שהורגות. שתיקות שנולדו מהבלתי אפשרי, או מפחד או בלבול, ושתיקות המבטאות כוח עליון. שתיקות נבונות ושתיקות שגורמות למצוקה. שתיקות שנולדו מהדחקה ושתיקות משחררות.
"הנהרות העמוקים ביותר הם תמיד השקטים ביותר"
-קווינטוס קורטיוס רופוס-
למעשה, נוכל לדבר על שפה שלמה המבוססת על שתיקה. אבל בתוך צורות השתיקה המרובות האלה, יש אחת שהיא אכזרית כי היא סוגרת צרחה. זה סוג של שתיקה שמתחוללת לאחר חוויה סוחפת, שאין מילים לתאר איך זה מרגיש.
השקט והאימה
השתיקות שמסתירות צרחות קשורות כמעט תמיד לאימה. אימה אינה זהה לטרור. כפי שאומר המילון, אימה היא פחד עז, ואילו אימה יכולה להיות רק תחושה של פחד וסלידה. כמו כן, בעוד שאימה נגרמת ממקור חומרי, האימה מגיעה ממקור לא מוגדר.
רק כדי שיהיה ברור: אימה נחווית בהתייחסות לאובייקט או מצב שניתן לזהות. זה יכול להיות יתוש, דיקטטור או מפלצת דמיונית. מצד שני, אימה נחווית לפני איום סמוי שמגיע מאובייקט מרומז אך לא מוגדר במלואו. אימה מורגשת כאשר מתמודדים עם "ישויות מעבר" או "אסון" או "רדיפה".
אחד הגורמים שמובילים לשקט שלאחר האימה הוא בדיוק האופי הבלתי מוגדר של האיומים. איך נוכל לדבר על פחד קיצוני או סלידה קיצונית, אם לא ברור לנו אפילו מאיפה זה הגיע, או על הנזק המדויק שהוא יכול לגרום? אתה פשוט מרגיש שזה "משהו נורא", אבל חוץ מזה שום דבר אחר לא ברור.
טרור זה מה שאתה מרגיש אם אתה מוצא את עצמך מול אריה משתולל במקום נטוש. אימה היא מה שאתה חווה כאשר מישהו שאתה אוהב, שקרוב אליך מאוד, מת פתאום. בשני המקרים זה נראה כמעין קהות חושים, אבל למרבה האימה משקלה של חוסר האפשרות להיות מסוגל לתאר ולהסביר מצטבר.
אימה כרוכה באותן שתיקות שמסתירות צרחות. מילים אינן יכולות לבטא את גודל כל מה שמורגש. המילים בחובות. כל מה שנאמר נראה חסר תועלת; זה לא משחרר מכאב, או מאפשר לאחרים להבין עד כמה הוא עמוק.
במקרים כאלה, נראה שמילים לא משרתות כלום. לכן, תקשורת מילולית מתחלפת בשתיקה, אך גם בדמעות, מחוות של חוסר נחת, אנחות...אבל ביטויים אלו לא מאפשרים להתגבר על הכאב, אלא לחזור עליו.
הצעקה והשירה
מילים הן הכוח היחיד המסוגל לתת משמעות חדשה לחוויות שלנו. באמצעות מילים אנו יכולים להקים סדר בעולם במוחנו ולשלוף מתוכנו את כל צורות הכאב המאכלסות אותנו. לגרום לעצמנו להתבלט כדי להתקדם.
בכי בלידה הוא הביטוי הראשון שלנו לחיים. עם הבכי הראשוני הזה, אנחנו מכריזים שאנחנו כאן, עברנו את הפריצה הגדולה הראשונה בחיינו. נפרדנו מאמנו ועם הבכי הראשון אנחנו אומרים לעולם שאנחנו צריכים שהעולם יחיה.
לפעמים כשאנחנו מבוגרים, אנחנו מרגישים שרק צעקה ענקית יכולה לבטא את מה שיש לנו בפנים. רק ביטוי מפורק וקרוע יוכל לבטא שאנחנו ישות חסרת הגנה הזקוקה לעולם.
עם זאת, אנחנו לא יכולים להסתובב ולצעוק בפראות על הקשיים האלה בחיים. לכן, הזעקה שלא מצליחה לפרוץ דרך, מתחלפת בשתיקה. אבל גם הבכי העמום, וגם השתיקה עצמה, מתקשרים לחוסר היכולת שלנו לבטא את רגשותינו.
מהי הדרך החוצה אם כך? אנחנו צריכים לצרוח ואנחנו לא יכולים. אנחנו צריכים לדבר אבל המילים לא מספיקות. מה נשאר לנו כדי לעבד את הסבל הזה כשכואב רק להתקיים?
כשהשפה הרגילה לא עובדת, השירה הופכת למצב חירום. ושירה היא לא רק אוסף של פסוקים מובנים, אלא מתייחסת גם לכל צורות הביטוי המשתמשות בחושים פיגורטיביים כדי להתממש.
שירה היא שירה, ריקוד, ציור, צילום ואומנות. סריגה, תפירה, קישוט ושחזור. כל מעשה יצירתי מבוצע בכוונה כדי לעצב את הכאב שאנו מרגישים נחשב לשירה...
גילוף, פיסול, בישול... מבשל?... כן, בישול. מישהו קרא את "כמו מים לשוקולד"? לורה אסקוויבל מראה לנו אישה שמעבירה את הכאב שלה לאוכל, ומצליחה לגרום לאחרים לבכות מרוב עונג.
בכל מקום שבו המילים אינן מספיקות ואיפה אתה טובע בבכי שלך, בדיוק שם נמצא שורש השירה על כל צורותיה. זה למקום הזה בתוכנו שאליו אנחנו הולכים כשהכאב והאימה אינם בשליטתנו.
אולי גם תאהב:
חידות השתיקה
כמעט אף אחד לא יכול לסבול שתיקה לאורך זמן. עבור חלקם, היעדר קול הוא סוג של צום, מחסור... עוד »
