חשיבה מקוטבת: עיוות קוגניטיבי
חשיבה מקוטבת היא עיוות קוגניטיבי. במילים אחרות, זו טעות נימוק שאנו עושים מבלי שנשים לב לכך. זה גורם לנו לעבד מידע בצורה לא נכונה וזה מוביל למצוקה רגשית.
עיוותים קוגניטיביים תוארו על ידי אלברט אליס ואהרון בק. באופן כללי, מדובר בתפיסות שגויות שמובילות למצבים רגשיים לא מתפקדים. זה כולל פחדים לא רציונליים, תחושת עצב ללא סיבה וכו'. חשיבה מקוטבת היא אחת מיני צורות רבות של עיוות קוגניטיבי.
חשיבה מקוטבת היא פישוט קיצוני של המציאות. הדברים הם או שחור או לבן, טוב או רע. אנחנו לא רואים את הניואנסים הקיימים בין קיצון אחד למשנהו. אנשים עם סוג זה של עיוות מרגישים בנוח למקם את המציאות בין שני קצוות. למה זה קורה? איך ננצח את זה? בואו נסתכל.
המאפיינים של חשיבה מקוטבת
המאפיין העיקרי של מחשבה מקוטבת הוא הנטייה להכליל ולהקיף מציאויות שונות תחת קטגוריה אחת. לכן, אנשים שחושבים כך משתמשים לרוב במילים מוחלטות כמו "תמיד", "אף פעם", "הכל" ו"כלום". הם עושים זאת אוטומטית ומכניסים כל אירוע מבודד שמגיע בדרכם לאחת מהקופסאות האלה.
קטגוריות קיצוניות אלו הן בדרך כלל שליליות מאוד. הם משמשים כדי לחזור על קיומו של משהו רע. אנשים שחושבים כך בדרך כלל אומרים דברים כמו "אני עושה הכל לא בסדר" או "כולם מנצלים אותי".
למי שיש מחשבות מקוטבות, זה כאילו לא היו ניואנסים. הם בונים חלק גדול מהזהות שלהם סביב הסיווגים האלה ומחפשים דרך להתאים לכל מה שמסביבם. למרות שהמציאות מוכיחה שהם טועים, הם מתנגדים לנטוש את ההקצנה שלהם.
מה גורם לעיוות קוגניטיבי זה?
באופן כללי, חשיבה מקוטבת היא מאפיין של מי שמאמץ תפקיד קורבן בחיים. אף אחד לא עושה את זה כי הוא רוצה. זו חסימה רגשית הנגרמת מחוויות רעות. בבסיס הכל, הם מאמינים שהם חוו דברים רעים שלא היו ראויים להם.
הקורבן לוקח על עצמו את התפקיד של אובייקט פסיבי של נסיבות או "גורל". הם לא מאמינים שיש להם שליטה כלשהי על הדברים השליליים שהם חוו וגם לא איך הם טיפלו בהם. במקום זאת, הם מאמינים שהם היו מאגר פסיבי לכאב ואינם יכולים לעשות דבר בנידון.
אנשים הרואים עצמם קורבנות לא גילו כלים ולא רכשו משאבים שהם יכולים להשתמש בהם כדי להתגבר על רבים מהאתגרים שלהם. במקום זאת, הם משליכים את הטינה שלהם ומפתחים חשיבה מקוטבת.
התגברות על חשיבה מקוטבת
סוג זה של חשיבה נובע מאתגרים לא פתורים קודמים. התגברות עליו פירושה קבלת פרספקטיבה חדשה על העבר וההווה שלנו. האמונה שאתה הקורבן מאפשרת לך לפטור את עצמך מאחריות. כדי לברוח, אתה צריך לקבל שאתה אחראי למה שקורה לך ובעיקר לאיך שאתה מגיב.
דרך טובה להתחיל היא לשים לב לתגובות האוטומטיות שלנו ולצלצל אזעקה נפשית כשאנחנו אומרים מילים קטגוריות כמו "אף פעם", "תמיד", "הכל" או "כלום". לאחר מכן, עלינו לעצור ולחשוב עד כמה ההצהרה שלנו לא הגיונית.
יתר על כן, חשוב לחשוב על המצבים שבהם אנו מרגישים קורבנות. אולי זה קשר רומנטי שבו אנחנו אומללים או עבודה שאנחנו מרגישים תובענית מדי.
האם להשלים עם זה האפשרות היחידה שלנו? או שיש דרכים אחרות לצאת שאנחנו חוששים לקחת? אולי חשיבה מקוטבת היא אינדיקטור לכך שאנחנו לא לוקחים את עצמנו מספיק ברצינות. אולי אנחנו צריכים קצת זמן ומקום לחשוב עם מה אנחנו מתמודדים.
