אבל רק אלה שנכנעים, עוד לפני שהתחילו בדרך מסוימת, מובסים על ידי המכשולים שלהם.
לפעמים ספקות, חוסר ביטחון, פחדים או חרדות מונעים מאיתנו להתקדם כאשר אנו מתמודדים עם כישלון. הפחדים הקטנים האלה הם אלה שהופכים למכשולים גדולים בדרכנו לקראת מה שאנחנו באמת רוצים. איתם, אנחנו לא עושים דבר מלבד מועדים ואובססיביים על הרעיון שאנחנו עומדים להיכשל, לא משנה מה נעשה.
זה גורם לנו להיות אובססיבי לגבי הסלעים שאנו עשויים למצוא לאורך הדרך שלפנינו. אנחנו עושים זאת במקום לזהות את המרחק שכבר עברנו. זה גורם לנו לחשוב יותר על האיומים שעלולים להופיע מאשר על האפשרויות העומדות בפנינו. אנחנו נותנים לעצמנו להיסחף על ידי חוסר הביטחון שלנו, כשאנחנו צריכים להיות מרוכזים בנקודות החוזק שלנו.
אנחנו האיום הגדול ביותר שלנו בהשגת המטרות שלנו.
בסיפורו הנפלא שכותרתו "מכשולים", חורחה בוקאי מדבר על המאניה הזו שיש לנו להזיק לעצמנו. אני מקווה שתהנו מהסיפור הזה ותחשבו עליו.
מכשולים, סיפור מאת חורחה בוקאי
אני הולך בשביל, נותן לרגלי להדריך אותי.
אני מסתכל על העצים, הציפורים והאבנים. צללית של עיר מופיעה באופק. אני מחדד את מבטי כדי להבחין בו טוב יותר. העיר קוראת לי, אני מרגיש את זה.
בלי לדעת איך, אני מבין שכל מה שאני רוצה נמצא בעיר הזאת. כל המטרות שלי, היעדים וההישגים שלי. גם השאיפות שלי וגם החלומות שלי נמצאים בעיר הזו. מה אני רוצה להשיג, מה אני צריך, מה אני הכי רוצה להיות. למה אני שואף, או מה אני מנסה, בשביל מה אני עובד, מה תמיד רציתי, וההישג הכי גדול שלי בעתיד.
אני מתאר לעצמי שכל זה נמצא בעיר ההיא. ללא היסוס, אני מתחיל ללכת לקראתו. זמן קצר לאחר מכן השביל הופך תלול ומתחיל לעלות למעלה. אני קצת עייף, אבל אני לא מייחס לזה שום חשיבות.
אני ממשיך ללכת. ואז, אני רואה צל שחור בהמשך הדרך. כשאני מתקרב אליו, אני רואה תעלה ענקית שחוסמת את המעבר שלי. אני מפחד... צצים ספקות. אני כועס, כי אני לא יכול להגיע למטרה שלי בצורה פשוטה. בסופו של דבר, אני מחליט לקפוץ מעל התעלה בכל זאת. אני לוקח צעד אחורה, תופס איזה דחף ואז קופץ... ואני מצליח. אני מסתדרת וממשיכה ללכת.
והמכשולים ממשיכים להגיע...
כמה מטרים קדימה מופיעה תעלה נוספת. שוב, אני רץ וקופץ מעליו. אני רץ לכיוון העיר. נראה שהדרך פנויה. אני מופתע כשתהום עוצרת את דרכי. אני עוצר. אי אפשר לקפוץ מעליו.
אני רואה שבצד אחד של השביל יש עצים, מסמרים וכלים. אני מבין שהם שם כדי שאוכל לבנות גשר. אף פעם לא הייתי מיומנת עם הידיים... אני שוקל לוותר. ובכל זאת, אני מסתכל על המטרה שאני מייחל לה... ואני מתנגד.
אני מתחיל לבנות את הגשר. שעות, או ימים או חודשים חולפים. הגשר נעשה. נרגש, אני חוצה את זה. וכשאני מגיע לצד השני... אני מגלה את הקיר. חומה ענקית קרה ורטובה מקיפה את עיר חלומותיי...
הפחדים הקטנים האלה הם אלה שהופכים למכשולים גדולים בדרכנו לקראת מה שאנחנו באמת רוצים.
אני מרגיש אומלל... ומחפש דרך להימנע מזה. אין טעם. אני חייב לטפס עליו. העיר כל כך קרובה... ואני לא אתן לחומה לחסום את מעברי.
עם כונן, אני מתכוון לטפס עליו. לאחר מנוחה של כמה דקות, אני נושמת עמוק... לפתע, בצד הדרך, אני רואה ילד שמביט בי כאילו הוא מכיר אותי. הוא מחייך אלי בשיתוף פעולה.
הוא מזכיר לי את עצמי... אותי, כשהייתי ילד.
אולי בגלל זה אני מעודד את עצמי להביע את תלונתי בקול: "מדוע יש כל כך הרבה מכשולים ביני לבין המטרה שלי?
הילד מושך בכתפיו ואומר, "למה אתה שואל אותי?"
"המכשולים לא היו כאן לפני הגעתך... הבאת איתך את המכשולים."
למה אנחנו יוצרים לעצמנו מכשולים?
אנו מציבים מכשולים בדרכינו שלנו כאשר אנו אובססיביים לחשוב על כל הדברים הרעים שעלולים לקרות. אנחנו גם יוצרים מכשולים כשאנחנו חושבים על הצד האפל של עתיד אפשרי. עתיד שאינו סביר, אך אנו הופכים אותו לאמיתי יותר עם כל מחשבה. כמו כן, כאשר הפחד מציף אותנו והספקות שלנו כה חזקים שהדבר היחיד שהם מייצרים הוא חרדה.
עלינו לזכור שכולנו מועדים בחיים. אבל רק אלה שנכנעים, עוד לפני שהתחילו בדרך מסוימת, מובסים על ידי המכשולים שלהם.
בדרך מסוימת, אנו יוצרים מכשולים כהגנה מפני כשל אפשרי. הם התירוץ שלנו, ה"אתה רואה? אמרתי לך" כאשר הפחדים הגרועים ביותר שלנו מאושרים. כאשר אנו נופלים לאורך הכביש או לא מצליחים לנצח את האתגר בניסיון הראשון שלנו.
אי ודאות כיוצר של מכשולים
אנו עשויים גם להציב מכשולים עבור עצמנו, כי אנו מפחדים מאי ודאות. אנחנו מפחדים ממה שעתיד לבוא בשלב הבא לעבר הייעוד שלנו. בדרך זו, אנו מעדיפים לחסות את עצמנו בצל הרוע הידוע במקום לחפש את הטוב שטרם הכרנו. אנחנו הופכים לפחדנים, מובסים על ידי הדמיון שלנו. הרעיונות שלנו הם שהופכים למכשולים בדרכנו, המונעים את המעבר שלנו.
לכן, עלינו להרגיל את מוחנו לחפש את הצד החיובי של המציאות. ניצחון מובטח לנו כאשר אנו משקיעים מאמץ, בין אם על ידי למידה או על ידי חתירה למטרות שלנו. מצד שני, אם נמעד שוב, עלינו לחפש את היופי החבוי מאחורי כל צל, מאחורי כל מכשול. כי בדיוק כמו עונות השנה, לאנשים יש את היכולת להשתנות. בואו נזכור שבחיים האלה, מי שנלחם ומתאמץ שורד. בניגוד לאלה שמסתכלים על הכל קדימה בפחד.
ומעל לכל, אל לנו לפקפק ביכולות שלנו.תחיו את החיים כפי שמגיע לכם לחיות אותם, כי כולנו מועדים. עם זאת, לא המעידה היא שמציינת את חיינו, אלא הלקחים שאנו מקבלים ממנה. המשיכו ללכת, וכשאתם מול התהום שאלו את עצמכם: האם יצרתם את התהום והצבתם אותה שם על ידי הצפת המסע שלכם בספקות? ועכשיו, האם אתה מתכוון להתלונן על המכשולים שהצבת בחייך? או שאתה הולך ללכת יציב וללא מורא, תמיד להילחם על מה שאתה רוצה?
