מחזיק מעמד ומשחרר
מנצחים, מפסידים, צוחקים, בוכים, מחבקים, עוצמים עיניים בבדידות... החיים הם מעגל אינסופי, שזורם, רץ וחומק לנו בין האצבעות למרות כמה אנחנו רוצים להחזיק בו. כמו נוער, במציאות, לחיים יש תאריך תפוגה.
החיים הם איזון קשה בין להחזיק מעמד ולהרפות. לא מלמדים אותנו את זה בבית הספר וזה משהו שלעתים קרובות אנחנו לא מוכנים להתמודד איתו. עם זאת, אנו עוברים את לימוד החיים, בשקט ובלי להבין זאת. אחד מהדברים הרבים שאנו לומדים הוא שיש סוגים שונים של אובדן בחיים.
ללא ספק, תזכרו את אותם חברים שהתרחקו שלא ראיתם יותר, וגם את מותם של בני משפחה, או אפילו חיות מחמד, ואת תחושת הפרידה הכואבת שליוותה את אותם אירועים.
החיים טווים יחד את האיזון של רווח והפסד משלהם, ומכל אחד יש מה ללמוד.
מזהים את מה שכבר כאן
כאב האובדן הוא, במציאות, קיים רק על סמך האהבה שיש לנו למה שקיים בחיינו. אף אחד לא בוכה על משהו שהוא לא אוהב; אף אחד לא מרגיש ריקנות כשמשהו הולך לאיבוד שלא מילא אותנו בצורה כלשהי. לכן, באיזון מהותי זה, יש צורך קודם כל להיות מסוגלים להכיר בכל מה שאנו מחשיבים כבעל ערך ויקר.
למד להעריך את מה שסובב אותך, הסתכל בעיניהם של מי שאתה אוהב. הרגישו את הפשטות של חיי היום יום, וחוו כל רגע כאילו הוא האחרון שלכם.
אף אחד מאיתנו לא יודע כמה זמן יימשך הזמן שלנו בחיים, וגם לא את זה של חייהם של אחרים, ולכן עלינו ללמוד לחיות ולהנות מההווה, ה"כאן ועכשיו".
לפעמים זה קשה, ויש מקרים שבהם החזון שלנו על עצמנו מעורפל על ידי הדאגות והאחריות שלנו. אנו מעמידים את עינינו לעבר או על הציפיות שלנו לעתיד, מחליפים את ההווה כאילו אינו קיים, ומזנחים לאמץ את הרגע הנוכחי.
מדי פעם אנחנו יכולים להיות חולים מנוסטלגיה. לדברי פסיכיאטרים רבים, המוח האנושי מבלה זמן רב בזיכרון דברים. מה שיותר גרוע הוא שיש כמה אנשים שהופכים לאובססיבים כלפי המחשבות והזיכרונות האלה, ונעשים כבולים באופן עיוור לכשלון של אתמול ולטעויות העבר.
מה שאבד אתמול כבר לא קיים. עזוב את זה, קבל את זה. הכאב של אתמול הוא דלת שדרכה אנחנו עוברים כדי לגלות מחדש את האדם שאנחנו היום, מישהו יותר צנוע וחכם, ושראוי לחזור להיות מאושר.
לשחרר כדי לגדול
"להרפות" זה לא רק לקבל הפסד או כישלון. היא גם מתבגרת, מחליפה כמה רעיונות בחדשים, צומחת פנימית, ואפילו מתעמתת עם הערכים שלנו.
לפעמים אנחנו מקשרים את הרעיון של "להרפות" עם הצורך לקבל ולהמשיך מכישלון רגשי או אובדן אישי, כאשר במציאות אנו מתרגלים את המושג הזה לאורך כל חיינו. להתבגר פירושו לגלות רעיונות חדשים ולהתמודד עם המילים שאמרנו בעבר.
הילד שהיינו פעם היה צריך להעז להיות המתבגר שדחף ליותר זכויות וחירויות. המבוגר שהפכנו הבין מאוחר יותר שיש לא רק חירויות, אלא גם אחריות. האדם שהיית לפני שנתיים הוא לא אותו אדם שאתה רואה היום במראה. שיעורים יומיומיים חווייתיים, רגשיים ופשוטים גורמים לך להתקדם מדברים מסוימים ולקבל דברים חדשים.
כפי שאתם רואים, כולנו "משחררים" דברים קטנים כל יום. עם זאת, הדברים הגדולים והחשובים ביותר הם הכואבים ביותר. איך יכולנו לשחרר, בליבנו ובמוחנו, אדם שמילא את כל היקום שלנו? תחושות הריקנות כואבות וגורמות לנו לחלות, ויוצרות שקעים שבהם נוכל לאבד את עצמנו אם איננו מסוגלים להתנתק ממה שיצר אותם.
אל תיצמד למשהו שגורם לך לכאב, וזה לא עובד בשבילך. אל תתעקשו על משהו שלא מניב... עזבו אותו, והחיים ימשיכו לזרום ולהביא לכם עוד אפשרויות, עוד הזדמנויות.
