קשה להיות ילד בעולם מלא במבוגרים עייפים
אין דבר כזה ילד קשה. מה שקשה זה להיות ילד בעולם מלא במבוגרים עייפים, עסוקים, חסרי סבלנות, ממהרים. ישנם הורים, מורים ומטפלים שלעתים קרובות שוכחים מאחת המחויבויות החשובות ביותר הכרוכות בגידול ילדים: לספק להם הרפתקאות.
בעיה זו היא כל כך אמיתית שאנו מראים דאגה כאשר ילד פשוט חסר מנוחה, רועש, שמח, רגשי, צבעוני. יש הורים ואנשי מקצוע שלא רוצים ילדים, הם רוצים עציצים.
זה נורמלי שילדים מתרוצצים, עפים, צועקים, מתנסים, והופכים את הסביבה שלהם לפארק שעשועים. זה נורמלי שילדים, לפחות בגיל צעיר, יהיו בדיוק כמו שהם, ולא איך שהמבוגרים רוצים שהם יהיו.
אבל כדי שזה יקרה, יש להבין שני דברים בסיסיים:
- תנועה היא לא מחלה. אנחנו רוצים שליטה עצמית שהטבע והחברה לא מעודדים אותה.
- אנחנו עושים טובה לילדים כשאנחנו נותנים להם להשתעמם ולהימנע מגירוי יתר.
למה אנחנו מטפלים בילדים שלנו?
למרות שזה הפך לטרנדי בתחומי הבריאות והחינוך, קיומה של הפרעת קשב וריכוז (ADHD) מפוקפק למדי, לפחות באופן שבו היא נתפסת. זה משמש כיום כמונח תופסן שבו מקרים מגוונים מצטברים, החל מבעיות נוירולוגיות, לבעיות התנהגותיות, למחסור במשאבים, לחוסר יכולת לנהל את עצמו בסביבתו.
הסטטיסטיקה מכריעה. על פי נתונים מהמדריך האבחוני והסטטיסטי של הפרעות נפשיות IV-TR (DSM-IV-TR), השכיחות של ADHD בילדים היא 3 עד 7 מקרים לכל 100 ילדים. מה שמדאיג הוא שההשערה הביולוגית הבסיסית היא לא יותר מהשערה, שאותה הם מנסים לאשש באמצעות ניסוי וטעייה, עם נימוקים כמו "נראה שזה קורה בגלל..."
בינתיים, אנחנו עושים רפואה יתר של הילדים שלנו כי הם מציגים התנהגויות מטרידות, כי הם לא שמים לב, וכי נראה שהם לא חושבים לפני ביצוע משימה. זהו נושא עדין, ולכן יש צורך להיות זהיר ואחראי במיוחד על ידי התייעצות עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים ילדים טובים.
בשלב זה, עלינו לציין כי אין בדיקה קלינית או פסיכולוגית הקובעת באופן אובייקטיבי את קיומה של ADHD. ואכן, בחינות אלו נעשות על סמך הופעות וביצועים במבחנים שונים. האבחון מבוסס על זמן ביצוע הבדיקות והרושם הסובייקטיבי שיוצרות הבדיקות. מטריד, לא?
בל נשכח שילדים מקבלים טיפול תרופתי באמפטמינים, תרופות אנטי-פסיכוטיות וחומרי חרדה, שעלולים להיות השלכות הרות אסון על התפתחותם הנוירולוגית . איננו יודעים מה יהיו ההשלכות של התרופות הללו, שלא לדבר על השימוש המופרז בהן. תרופות אלו רק מפחיתות את התסמינים, אך הן אינן הופכות את ה"הפרעה" בשום אופן.
זה נראה פראי, אז למה זה ממשיך לקרות? אחת הסיבות היא ככל הנראה כלכלית, שכן תעשיית התרופות מכניסה מיליארדי דולרים הודות לטיפול התרופתי בילדים. ויש גם את הפילוסופיה ש"זה יותר טוב מכלום". הונאה עצמית של "גלולת האושר" היא גורם שכיח בקרב מחלות רבות.
אם נניח בצד את התוויות והאבחנות המוטלות בספק, לפחות בפרופורציה שהם ניתנים , עלינו ללחוץ על הברקס ולהבין שלמעשה אנחנו המבוגרים חולים, ושהסימפטום העיקרי הוא ניהול לקוי של פוליטיקה חינוכית ובתי ספר..
יותר ויותר מומחים נעשים מודעים לעובדה זו, ומנסים לעצור הורים ואנשי מקצוע שמרגישים צורך להאשים את הפרעת קשב וריכוז בבעיות שלעיתים קשורות יותר לסביבה ובהיעדר הזדמנויות לילדים לשחרר את היכולות שלהם.
כפי שאמר מרינו פרז אלווארז, מומחה לפסיכולוגיה קלינית ופרופסור לפסיכופתולוגיה וטכניקות התערבות באוניברסיטת אוביידו בספרד, הפרעת קשב וריכוז היא לא יותר מתווית להתנהגויות בעייתיות של ילדים שאין להן בסיס מדעי או נוירולוגי מוצק, בניגוד לאופן שבו הן נוטים להיות מוצגים. זו תווית מצערת שמקיפה בעיות מטרידות, אך נורמליות.
"זה לא קיים. הפרעת קשב וריכוז היא אבחנה שאין לה משקל קליני, והתרופה לא מטפלת [ילדים שלנו], היא מסממת [אותם]", אומר מרינו. הרעיון התפשט שחוסר איזון נוירוכימי גורם לבעיות שונות, אבל לא בטוח אם זו סיבה או תוצאה. במילים אחרות, חוסר איזון נוירוכימי יכול לנבוע גם ממערכת היחסים של האדם עם הסביבה.
השאלה המתאימה תהיה: האם ADHD הוא מדע או אידיאולוגיה ? חשוב להיות ביקורתיים ולהסתכל על העולם, שמקדם מוחיות ומחפש סיבות פיזיות לכל דבר בלי לעצור לחשוב מה הסיבה ומה התוצאה. אולי כדאי שנבדוק איך אנחנו בונים את החברה ואיזה ראיות מדעיות יש.
החל משם, עלינו לשאול את עצמנו מהם הצרכים והחוזקות של כל ילד ומבוגר שצפויים להיות מאובחנים. נקיטת גישה אינדיבידואלית תביא לבריאות ורווחה טובים יותר, הן עבור הילדים והן עבור החברה בכלל. אז, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא ביקורת עצמית.
