הערצת ענווה אצל אחרים

כולם אוהבים אנשים אצילים ומפגינים צניעות וענווה. אנו מעריצים את האנשים שלעולם לא יחשבו שהם טובים יותר מכל אחד אחר. אנשים שמקדמים את החשיבות של הכרת הגבולות של עצמם באמצעות פעולות חיוביות, ושאינם מפגינים שלא לצורך את מידותיהם או טובותם הנראית לעין, הם בדרך כלל אנשים שאנו מעריכים אותם.

האנשים האצילים הללו מתרחקים מהענווה שקרית או מאולצת, מהגישה של "אני עושה הכל טוב יותר". להשקפתם אין שום קשר לגאווה נרקיסיסטית או לאנוכיות מוגזמת. מצד שני, יש אנשים בחוץ שמפגינים סוג מסוים של 'סוואגר'; יש להם גישה של עליונות שהופכת לא רק לבלתי נסבלת אלא גם לבזויה.

לדבר הרבה ולהניח תמיד ביהירות דברים על מה שיש או עושה אדם אחר הוא לעתים קרובות השתקפות של ריקנות, חוסר אושר או חוסר במשהו בחייו שלו. במילים אחרות, מה שאנו מתארים הוא אדם המגלם את התואר "מהומה רבה על כלום" של שייקספיר.

שיעור בענווה

הלכתי עם אבי כשהוא עצר בפינה ואחרי רגע של שקט, הוא שאל אותי:

- "חוץ מהציפורים, מה אתה שומע?"

חפנתי את אוזני והקשבתי. אחרי כמה שניות, אמרתי: " אני שומע קול של עגלה על הכביש".

- "זו," אמר, "זו עגלה ריקה."

שאלתי את אבי: "איך אתה יודע שהוא ריק, אם אנחנו אפילו לא יכולים לראות אותו?"

אבי הגיב: "קל מאוד לדעת מתי עגלה ריקה. זה בגלל הרעש. אם מרוקן את העגלה, כך היא עושה יותר רעש".

כשגדלתי נזכרתי במה שאבי אמר לי. כשאני רואה או שומע אדם מדבר יותר מדי, מפריע לשיחות, אינו הולם או תוקפני, מניח הכל, מתנשא ומזלזל באחרים, אני רק חושב על מה שהוא אמר לי: "ככל שהעגלה ריקה יותר, כך היא עושה יותר רעש".

ספר לי במה אתה מתפאר, ואני אגיד לך מה חסר לך

אנשים שמרגישים שלמים ונוח עם עצמם לא מרגישים צורך להתחרות או להיות תמיד צודקים. הם גם לא מוצאים צורך להופיע בצורה מסוימת או לשקר לגבי דברים מסוימים. מי הם ברור דרך מעשיהם ואישיותם.

למרבה הצער, יש אנשים שהם כל כך ריקים, עד שה'עגלה' שלהם עושה הרבה רעש, והם מבלים את כל זמנם בהתנשאות ובהתרברבות. הם אינם מהרהרים במציאות הרגשית של אחרים, אלא חשים צורך להפגין את ערכם באמצעות מילים ריקות ודלתות מסתובבות.

הריקנות המעיקה הזו היא תוצאה של הערכה עצמית נמוכה, של היעדר אפשרויות ושל מודעות רגשית וחינוך לקויים.

כמובן שכאשר אנו משיגים משהו מאוד חשוב לנו, זה נורמלי ואופייני להרגיש ולהפגין גאווה. עם זאת, יש הבדל גדול ומשמעותי בין תחושת גאווה על המאמץ שנדרש כדי להגיע למטרה לבין התנשאות והתנשאות.

במובן זה, על מנת להכיר בהישגים ובהצלחות שלנו בצניעות ובענווה, עלינו להבין בבירור שתי הנחות יסוד המונחות את היסוד של חסד וענווה:

• אין צורך להתפאר בהישגים שלך. מספיק פשוט להוות דוגמה. שיפור עצמי, ועזרה לשפר אחרים, הוא הישג אמיתי בפני עצמו.
• אין צורך לדרוש מהחיים את מה שחסר לך. יש צורך להעריך את מה שיש לך.

שום דבר שאנו יכולים להשיג אינו הופך אותנו ראויים לשבח או עולים על אחרים. רק טוב לב וענווה יכולים לעזור לנו להשתפר וישמחו אותנו בדרך שלנו בחיים.