בזמנים הכי גרועים שלי, הייתי לבד
בזמנים הכי גרועים שלי, הייתי לבד. הרגשתי שכל העולם הפנה לי עורף, או לפחות שהאנשים שהיו סביבי עשו זאת. בזמנים טובים, באמת קל למצוא חברות, אבל אף אחד לא אוהב להיות סביבך בזמנים הרעים. כדי לסיים את צער, קיבלתי ביקורת, צניחה וקור שהקפיא את גופי. הרגשתי עצוב, מאוד עצוב.
"אני מרגיש לבד כשאני מחפש יד ומוצא רק אגרופים".
-טום וולף-
הפסקתי להאמין בבני אדם. התחבאתי, כמו חילזון קטן שמסתתר בקונכייתו, מחכה שהשמש תצא, אבל הוא אף פעם לא עושה זאת. לא רציתי לדבר עם אף אחד, לא רציתי להרים טלפון, כל שיחה בסופו של דבר הייתה ריקה וחסרת לב באותה מידה.
למרות כל זה, התאמצתי ללמוד לראות דברים אחרת. התחלתי לשים בצד את כל האנשים האלה, את כל הפגישות הגדולות האלה שגרמו לי להרגיש אפילו יותר עצוב ובודד. כי אין דבר יותר קורע לב מאשר להיות במה שאחרים מחשיבים כגן עדן וזה בשבילך עקר יותר ממדבר.
ואז התחלתי להרחיב אופקים. נשענתי על האנשים שבתנועות הקטנות שלהם גרמו לי להרגיש טוב: מילה טובה, חיבוק, מבט ברור וכנה. זה היה אז שהתחלתי לראות דברים בצורה אחרת. אולי החלזון התחיל לראות את קרני השמש מתוך הקונכייה הזעירה שלו.
אולי המציאות של העניין היא שכולנו לבד בחיים ולכן עלינו לברך על כך בצורה מציאותית. אף אחד לא יכול לבוא להגנתנו כל הזמן. לכל אחד מאיתנו יש את הבעיות והמחויבויות שלו, אבל כל מחווה קטנה יכולה לעזור מאוד בתקופה רעה שאנחנו עוברים.
למרבה המזל, תמיד תמצאו אנשים שיש להם את היכולת המיוחדת לנחם אתכם. כאשר אתה הכי פחות מצפה לזה, הם מופיעים כמו אותה נשימה נחוצה של אוויר צח כדי לגרום לך לעוף גבוה רק עם כמה מילים קטנות. וזה כל כך פשוט שלעולם לא נשכח את המחוות הקטנות האלה כלפי אחרים. מחוות שגורמות לנו לגדול כאנשים.
כי הדבר העצוב ביותר שיכול לקרות לנו הוא איבוד האנושיות שלנו, משהו כל כך קל לשכוח בחברה שבה הערכים השולטים בה אינם טוב לב, אלטרואיזם או כבוד. חברה שבה שולטים "אני יותר חשוב", "אני, אני, אני" או "אני לא יכול לחייך, אני עסוק במשהו אחר".
הקור, המחסור באנושיות לא מביאים אותנו לשום מקום, ואולי בגלל שבאמרה " עשה לזולת כפי שהיית רוצה שיעשו לך", יש שיעור גדול שלעתים קרובות אנו לא זוכרים.
זו הסיבה שכולנו צריכים להסתכל אחד על השני מדי פעם ולחשוב "כולנו צריכים את כולם", למה שלא אתחיל בעצמי, אציע מילים מכוונות טובות ולא פגיונות שחותכים ישר לנשמה וללב? למה שלא נמלא כל אחד את תפקידו הקטן ונבנה משהו גדול?
"אנחנו נולדים לבד, אנחנו חיים לבד, אנחנו מתים לבד. רק דרך האהבה והחברות שלנו נוכל ליצור את האשליה לרגע שאנחנו לא לבד"
-אורסון וולס-
(מוקדש לכל אותם אנשים שיכולים להזדהות עם המילים הללו באותם זמנים קשים. מוקדש לכל אותם אנשים שהפסיקו להאמין בעולם שהם חיים בו. מוקדש לכל אותם אנשים שמוצאים את עצמם פולשים על ידי ייאוש בעולם שנוטה לעשות דה-הומניזציה.)
