הטעות הדקדוקית החמורה ביותר שלנו: לא לדעת איך לשים נקודה בסוף
הטעות הכי גרועה שאנחנו יכולים לעשות היא לא בכתיבה, אלא בחיים כשלא שמים נקודה בסוף. לדעת איך לסגור שלבים, שלבים ומערכות יחסים יכול להיות קשה. לעתים קרובות אנו רוצים " להילחם עד הסוף".
הטעות שלנו: לשים אליפסיס במקום שבו נקודה צריכה ללכת
ההרגל הישן של לשים אליפסיס מונע מאיתנו לגדול. אם לא נפתח את החלונות, לא נראה את בהירות החיים; אם לא נשאיר את הדלתות פתוחות, נטבע בחוסר היכולת "להרפות", באבק שמונע מאיתנו לנשום.
הקשיחות וההתנגדות למה שנגמר הופכים לאקדח מטפורי המכוון ללא הרף לעבר הרקה שלנו, מה שגורם לנו לא להנות מחיי הרגש שלנו.
במקרים אלה, ההכחשה משחקת תפקיד מהותי. זוהי השתקפות של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם מציאות רגשית שלילית. אנחנו מסרבים לקחת את הרגשות והמחשבות שלנו ברצינות.
אם משהו לא משמח אותנו או שזוגיות לא עושה לנו טוב, למה אנחנו ממשיכים?
בואו נהיה מציאותיים: אם אנחנו רוצים שהטוב ייכנס פנימה, אנחנו חייבים להרפות
" לשחרר", "לשחרר", "להיפרד". ביטויים חזקים. יותר מפרשיות בלבד, הן צריכות להיות חלק מאוצר המילים שלנו אם אנו מוצאים את עצמנו במצבים שאינם משרתים עוד את מטרותינו.
אל תלך לאן שאתה לא נאהב ואל תישאר איפה שאתה לא רצוי. אם נכיר בכך, אז נעריך את הצרכים הרגשיים שלנו ונקשיב ללבנו, גם כשזה אומר לוותר על המוכר.
לעתים קרובות אנו אוהבים להשאיר את הדלתות והחלונות של חיינו פתוחים. עם זאת, עלינו לשים קץ תקיף לאותם דפוסים שמזיקים לנו. עלינו להגן על הלב שלנו ולהתקדם בחיים על ידי שימת הרגשות שלנו במקום הראשון.
נכון שקשה (ועצוב) לשים קץ לסיפורים שלנו, אבל כשאנחנו לא עושים זאת, אנחנו לא מאפשרים לסיפורים חדשים ויפים להיכנס. אל תשכח:
לעזוב כמה מקומות זה גם לדאוג לעצמך.
להתרחק מאנשים מסוימים זה גם להגן על עצמך.
סגירת דלתות מסויימת היא גם לאהוב את עצמך.
קחו זאת בחשבון: הכל עובר, הכל בא והכל משתנה
לא משנה כמה כואב לך, אתה תמיד צריך לזכור שלכל מה שקורה לנו יש את הזמן והקצב שלו, וכי... ראה עוד»
