אנשים טובים מסתירים צלקות בנפשם

אנחנו האנשים הטובים נושאים אבק כוכבים בכיסים כדי לעשות את הבלתי אפשרי עבור אנשים אחרים, לתת אושר ושמחה, אבל לפעמים, לתת הכל בתמורה לכלום כואב, ויש הרבה צלקות שאנחנו מתאמצים להסתיר...

יש צלקות שמתאמצים להסתיר, כי היזכרות בהן פוגעת ואף משפילה אותנו, כי הן מחזירות אותנו לרגע הזה שבו נתנו הכל בשביל מישהו וקיבלנו רק בתמורה ריקנות או דקירה של בגידה.

אנשים טובים אינם חלשים או תמימים; אנשים טובים מבינים רק את שפת הכבוד והחיבה, והם בקיאים בצניעות ובאלטרואיזם. אולי זו הסיבה שהם אף פעם לא משתלבים בעולם שלעתים קרובות מואר באנוכיות וארעיות, עם רגשות שלא מחזיקים מעמד והבטחות שמופרות מהיום למחר.

העולם הוא לא תמיד כמו שהיינו רוצים שיהיה. יש חוסר הרמוניה ושקר. זו הסיבה שגם אנחנו צריכים להתרגל לכאוס, ומעל הכל, ללמוד להגיד מספיק כשצריך: כשההערכה העצמית שלנו נפגעת.

אנשים טובים מסתירים קרבות שאחרים לא רואים

אנשים טובים הם הרבה יותר ממה שהם מראים. הם מסתירים קרבות שרק הם יודעים עליהם, הם מעכבים מילים ומרירות מוטבעים בחיוכים ידידותיים כי הם לא רוצים להיראות חלשים, או לכוון את צערם כלפי אנשים אחרים. הם צנועים ונושאים משא משלהם ללא רגשות קשים.

אנשים טובים מקשיבים בלי לשפוט, הם מדברים בלי להעליב, והם מתבוננים בחוסר הערכה. שלושה ערכים פשוטים שהם מקווים שגם אחרים ידבקו בהם, אם כי זה לא תמיד כך.

איך נוכל להגדיר טוב? היכן עובר הגבול בין טוב לב בריא לבין טוב לב שאינו יודע להציב גבולות, ולעיתים בסופו של דבר גורם לכאב?

יש אנשים שמחפשים אושר בכך שהם נותנים הכל בשביל אחרים. הם דואגים ודואגים לכל מה שמהווה חלק מהמעגל החברתי שלהם, והרבה מעבר לו, בצורה מאוד עמוקה. הם גם רגישים מאוד ל"כאב העולם", לאי-שוויון ולסבל של אחרים.

הרגישות הזו מובילה אותם לפעמים לבצע פעולות שאחרים לא מבינים: לעשות טובות לאנשים שהם בקושי מכירים או לקחת את האלטרואיזם שלהם למצבים די חריגים.

אנשים טובים ממעטים לומר "לא" למשהו, וזה לא בגלל שאין להם אופי או שהם לא אסרטיביים; זה בגלל שעמוק בלבם, אין להם ספקות לגבי השקעת זמן ואנרגיה באנשים שמבקשים זאת.

עבור אנשים טובים, אין אושר גדול יותר מאשר להביא שמחה לאחרים, לראות את החיוכים שלהם ולהרגיש שימושי; לראות שהם עושים את זה זה משמעותי ומעשיר.

הבעיה העיקרית של כל זה היא שהם מסוגלים לתת הכל עד כדי כך שהם נטולי כל כוח, נשימה ואנרגיה. והם עושים את זה כל כך הרבה ששאר העולם מניח שהם לא צריכים כלום, שהם תמיד זמינים ושמאחורי החיוכים שלהם, יש עוד חיוכים... אבל זה בכלל לא המצב.

כי מאחורי הפנים הבהירות והידידותיות שלהם, יש צלקות. חללים מאלה שלפעמים ניצלו באנוכיות את טוב לבם, מאלה שראו רק את הטובות, האהבה שלא ביקשה שום תמורה, והחיבה העמידה...אבל לא האדם שעמד מאחורי הכל.

אנשים טובים יכולים גם לומר מספיק

אנשים טובים יכולים וצריכים לומר "מספיק" ברגע הנכון, כי לפעמים הורסים אותם מיום ליום עד שהם שוללים בסופו של דבר את ההערכה העצמית, הערכים והיושרה שלהם. אל תאפשר זאת; אל תיתן לעצמך להיסחף אל קצה התהום.

במציאות, זה בכלל לא קל להציב גבולות או להגיד די כשבילינו חצי מחיינו בכניעה ונתינה יותר ממה שהנשמה שלנו אפשרה לנו. עם זאת, עלינו להיות בטוחים בדבר אחד: אנחנו לא עשויים מפלדה וגם הלב שלנו אינו סלע. אנחנו עשויים מבשר ורגשות, מהסוג שלעיתים קרובות בסופו של דבר פגומים ושבורים.

אם אתה מסוגל לתת חיבה ומסירות לאחרים, אתה חייב להיות מסוגל לראות מי ראוי למאמצים שלך ומי לא.

הבינו שאף אחד לא אנוכי על כך שהוא מעדיף את עצמו קצת יותר בכל יום, על כך שהוא אומר "לא" לאלה שלא לוקחים אותך בחשבון, וגורמים לך להרגיש כמו מישהו שאתה לא. כי מי שמתמרן אותך עם קורי האנוכיות לא מעריך או מכבד אותך.

הענקת שמחה, תשומת לב ואושר לזולת הוא הערך האציל ביותר שקיים, זה שמגדיר אותך. אל תאפשר לאחרים לגרום לך להתחרט על מי שאתה ועל מה שאתה מרגיש. זה עניין פשוט של הצבת גבולות, גם של טיפוח האושר שלך כדי שתוכל לחלוק אותו עם אחרים.