פחדנות מאכילה עצב
נראה שעצב הוא אחד הסימנים המובהקים של זמננו. זה כאילו דיכאון הפך לסבל מסיבי בעולמנו העכשווי. למעשה, ארגון הבריאות העולמי פרסם סדרה של דיווחים המתעדים את העלייה במספר האבחנות, עד כדי כך שמדברים על מגיפה.
תחת התווית של "דיכאון", אנו יכולים להבין כמעט כל צורה של עצב או אי נוחות רגשית. אבל לא רק זה, זהו מצב שהפך נסבל לחלוטין ואף מרומם בחיי היומיום שלנו. מקובל לשמוע מישהו אומר שהוא "מדוכא" או ש"אני לא יוצא הערב כי אני מרגיש קצת מדוכא". מה שרק לפני כמה עשורים היה מצב פסיכיאטרי הוא כיום מילה שהפכה לחלק מאוצר המילים היומיומי שלנו ומבולבלת עם עצב.
"פחדנים מתים פעמים רבות לפני מותם; האמיצים לעולם אינם טועמים מוות אלא פעם אחת."
-וויליאם שייקספיר-
עצב כרוני ובריאות נפשית
יש ויכוח רב סביב הגורמים מאחורי מגיפת הדיכאון הזו. רבים משוכנעים שגורמים אורגניים וגנטיים הם האחראים הבלעדיים לתחושות העצב, כאלה שלאנשים אין אחריות לסבל שמציק לנו. לכן זה עניין של נטילת תרופה "x" וזהו. חברות התרופות היו המרוויחות הגדולות מ"מגיפה" זו.
בימי קדם, הפרעת מצב הרוח שהובילה אנשים להישאר פסיביים, פלשו על ידי עצב ואסירים של חוסר רצונם לחיות, יוחסה לחוסר איזון ב"הומור" הגופני.
בימי הביניים, העצב הכרוני הזה קיבל את השם "אצדיה" וזה היה אחד מחטאי התמותה, לפני שהמושג הזה נקלט בזו של "עצלן". המשורר הדגול דנטה חשב שאנשים שהושפעו מעצבות קבועה ושלא עשו דבר כדי להתגבר עליה חייבים להיות בכור המצרף, ומקוננים כל הזמן האבוד.
במאה ה -19, הפסיכיאטר ג'וזף גויסליין הגדיר את המצב הקבוע של עצב כ"כאב הקיום". בהמשך, סגלאס מציין כי מדובר במקרה של "היפוכונדריה מוסרית".
במאה ה-20, הפסיכיאטריה כינתה את זה "דיכאון", ומגדירה אותו כהפרעה המאופיינת בהפחתת מוטיבציה, רגשות אשמה חוזרים, ייסורים, אדישות כלפי העולם, ירידה באהבה כלפי עצמך ומצב של האשמה עצמית קבועה או תוכחה עצמית.
זה לאקאן שבסופו של דבר מגדיר עצב כרוני כאפקט של פחדנות מוסרית. זו לא האשמה, אלא נקודת מבט שקובעת עובדה חשובה: אכן יש משהו שכל אדם חייב לדעת על עצבותו. אכן יש דרכים להתמודד ולהבין את השאלה הזו, ובאחריותו של כל אדם לבנות את הידע הזה.
עצב ופחדנות
מי שסובל מעצב כרוני חווה תחושה חזקה של חוסר אותנטיות. נדמה להם כאילו החיים מתרחשים על במה שאינה שייכת להם. הם גם רושמים מה שאפשר לכנות תחושת "גלות" מכל מה שקורה בעולם. כאילו כדור הארץ הסתובב והם פשוט נשארו שם, שותקים. ההווה נתפס כזר, העתיד כסימן של סבל חדש, והעבר הוא מלאי של הפסדים שהאדם חוזר אליהם פעם אחר פעם.
אנשים עם דיכאון שואלים את עצמם, "איזו משמעות יש לחיים?" והם נוטים ללוות שאלה זו בתשובה הבאה: "עדיף היה אם לא נולדתי לעולם". גם השאלה וגם התשובה הן שתי מלכודות בפני עצמן.
כמובן שלחיים אין משמעות כשלעצמה, כי כל אחד מאיתנו הוא זה שנותן להם משמעות. אין ספר או מדריך או חוק שאומרים: זו משמעות החיים. ומול האמירה שעדיף היה שלא נולד לעולם, יש גם כשל גדול: בסופו של דבר, נולדנו ואנחנו כאן. זו עסקה גמורה.
גם השאלה וגם התשובה פוטרות את האדם מאחריותם. "אם לחיים אין כבר משמעות, אז אני לא מעוניין", זה מה שהם כאילו אומרים. או "אם לא ביקשתי להיוולד, אל תבקש ממני עכשיו לעשות משהו ששווה לחיות בחיי."
כך הם הופכים ל"אובייקטים" של עצב, לא לנושאים שלו. כאן שוכנת הפחדנות המוסרית שלהם. עבור אנשים מסוימים, אפילו עובדת היותם עצובים יכולה להפוך למוטיבציה להתגאות: היא הוכחה למצבם ה"מיוחד" והיא מאפשרת להם לבנות שיח שלם שבו הם קורבנות נצחיים.
נכון שלא כולנו באנו לעולם הזה עם אותם קלפים. אנחנו ילדים לא מתוכננים, או שאנחנו עניים, או שמתעללים בנו, או שמתעללים בנו כשאנחנו לא יכולים להגיב, או אלף מצבים אחרים שגורמים לכאב. אולי אותם כאבים קודמים מולידים חללים חדשים ואכזבות חדשות.
אבל בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו צריך להחליט איך נתמודד עם המצבים האלה. זו האחריות שלנו ואיננו יכולים להאשים אותה בקלפים שניתנו לנו לשחק בהם, כי בהתכחשות לחיינו אנו מציירים את עצמנו כמפסידים מלנכוליים של שמחה.
