הלשון לא לועסת, אבל היא יכולה לנשוך
כולם יודעים שהלשון לא לועסת, אבל היא יכולה לנשוך. הוא עושה זאת באמצעות מילים, טון וביטויים פחדניים שעוברים מאוזן לאוזן מאחורי גבו של מישהו. לאנשים חסרי שריר בלב יש הרבה בלשון, שתמיד ממהרת להפגין את מיומנותה.
זה מוזר איך, למרות העובדה שמילים הן שפת המוח והתוצאה של האבולוציה שלנו כמין, אנחנו מסוגלים להשתמש בהן כדי לגרום נזק. עדיין לא השתלטנו על העולם המעודן והעדין של המילים והרגשות ולמדנו איך להיות יותר אמפתיים, יותר אינטימיים. אנחנו לא יודעים איך להיות אנשים שיכולים לדור בכפיפה אחת במקום לבנות חומות עם שמועות, תוקפנות מילולית ועלבונות.
"הלשון, כמו סכין חדה, הורגת בלי לשאוב דם."
-בודהא-
כולנו יודעים שהלשון מסוגלת לפגוע באחרים בדיוק כמו מקלות ואבנים. בטח, בני אדם התפתחו במידה ניכרת, אין ספק בכך. אנו מתוחכמים יותר, מיומנים יותר, סביר יותר לשרוד בסביבה משתנה ותובענית באותה מידה כמו זו של אבותינו. עם זאת, יש כמה דברים שצריכים לאלץ אותנו לשקף, להיות קצת יותר מודעים לעצמנו.
עברו שנים מאז עשינו קפיצה גדולה נוספת כמין. פתחנו את הדרך לעידן הדיגיטלי. עם זאת, במקום למקסם את הקשר בין בני אדם, טכנולוגיות חדשות נוטות להשיג בדיוק את ההיפך.
בהגדרה זו, הלשון משתמשת באנונימיות העדינה שלה כדי לגרום נזק אמיתי באמצעות מילים - מספיקות רק 140 תווים. לפגיעה זו יכולות להיות השלכות חמורות, אך האחריות עליה מטושטשת.
למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו "נושכים בלשון" עד שאנחנו הורסים חיים של אחרים?
מילים שגורמות לכאב אמיתי
לפעמים, כעס יכול לכלות אותנו. לפעמים המתח של הרגע גורם לנו להגיד את הדבר הלא נכון ולשבור את הלב של האדם שאנחנו אוהבים לרסיסים. כמו שאומרים, תמיד עדיף לבחור בשתיקה ברגע של מתח מאשר לבזבז את מאה השנים הבאות בהתחרטות על מה שאמרת.
לכולם, לחלוטין לכולם, יש את הכוח לגרום נזק עם הלשון, עם מילים. אבל כשאנחנו אומרים "פגיעה", אנחנו לא מדברים על מטפורה פשוטה. כי הכאב הרגשי שנגרם על ידי השפה הוא אמיתי, וניתן לראות אותו באמצעות הדמיה עצבית.
הכאב הבלתי נראה שאף אחד לא רואה
באוניברסיטת קליפורניה לוס אנג'לס, המחלקה לנוירולוגיה ערכה מחקר וגילתה ששמיעת מילים עמוסות בוז, כמו גם סובלות מתמדת מהשפעת הביקורת או השמועות, מפעילה את מה שמכונה "הרשת העצבית של דחייה חברתית".
הפעילות המוחית של האדם משתנה והוא מושעה במצב של "ניתוק", מתנדנד בין כעס ודיכאון.
הם גם הבחינו שתוקפנות מילולית מייצרת השפעה עמוקה ומתמשכת יותר מהתעללות פיזית. השפעתו יכולה אפילו להשפיע על התפתחות הילד. גורמים כמו הפחדה או התעללות מילולית, מהם סובלים ילדים רבים בבית הספר, קשורים לכמות החומר הלבן במוח, אפילו בהיפוקמפוס, שהוא מבנה הקשור לזיכרון ולרגשות.
עצור ותחשוב: הלשון שלך היא נשק
אנחנו יודעים שהלשון יכולה לכאוב, אבל באותו אופן, מעט תרופות מרפאות כמו מילות חכמים. קול מנחם, מבט מנחם, אוזן קשבת, ומילים שמתחברות מהלב. אז למה כל כך קשה ליישם את הפעולות האלה בפועל?
קודם כל, לא לכולם יש את האסטרטגיות או היכולות לעשות זאת. מחקרים רבים מגלים שלילדים המפחידים ומציקים לאחרים יש בעיות רגשיות ואף נפשיות חמורות. רבים מהם רואים בתוקפנות שם נרדף לכוח. התנהגות זו היא הדרך היחידה שלהם לאשר את עצמם בהקשר אישי המאופיין בעקירה וחוסר חינוך לכבוד ואמפתיה.
שנית, אנשים שנסחפים ברעבתנות וזריזות לשונם אינם מסוגלים להעביר את מחשבותיהם דרך מסנן מנטלי מתאים שיחליק את קצוותיהם ויפעיל את הניהול הרגשי והשליטה העצמית שלהם.
אנו חיים בחברה שבה ללשון יש קהל רחב והרבה ערוצים שונים לבטא את עצמה. למעשה, היא יכולה לאחד קבוצה מסוימת מול קבוצת יחיד או מיעוט מוחלשת. במקום ליפול לתוך הדינמיקה של "כבשה לבנה מול כבשה שחורה ", עלינו להיות מסוגלים להרים את עצמנו כאנשים שיכולים לחשוב בעצמם.
בסופו של דבר, הלשון היא לא יותר ממכשיר של המוח. אם נאפשר לו לפעול בעצמו, הוא ייתן קול לבורות, לאינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר שלנו, למילים רעילות ומזיקות.
זה לא שווה את זה. לפני שאתם מדברים או מפרסמים משהו ברשת חברתית, הקשיבו והתבוננו. היזהר, כי לפעמים שתיקה עדיפה על כל מילה שאתה עלול להצטער עליה מאוחר יותר.
