אתה גם גן עדן וגם גיהנום
מי שאנחנו כאנשים הוא הרבה יותר ממה שאנחנו מראים לעולם, והוא הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים על עצמנו. האורות והצללים שלנו הם חלק מהמכלול אליו אנו שייכים.
מהם הצללים שלנו? הצללים שלנו הם הגיהנום האישי שלנו שאנחנו לא רוצים לזהות בעצמנו. זה מה שאנחנו מתעקשים להסתיר. התנהגויות, מחשבות ורגשות שאינם מתאימים, בלתי מקובלים ואינם קבילים עבורנו. כל מה שאנחנו לומדים בתרבות שלנו שאנחנו לא יכולים להיות זה מה שאנחנו מדחיקים. בגלל זה אנחנו שופטים ומבקרים אחרים.
אנו שואפים להראות רק חלק אחד מעצמנו. וזה בזבוז אנרגיה שפשוט פועל נגדנו.
"אף אחד לא מואר על ידי פנטזיות על דמויות של אור, אלא על ידי היותו מודע לחושך שלהם."
- קארל יונג
העולם אינו מורכב רק מאור
אנו מאמינים שהכוח שלנו טמון בהוצאת הצד הידידותי והעליז ביותר שלנו. מראה חיוך תמידי ונכונות מתמשכת להיות זמין לאחרים.
לא כל המצבים יכולים להיות כאלה. בנסיבות רבות, יש צורך להביע את העצב שלנו, הזעם שלנו, אי הנוחות שלנו, הכעס שלנו וכל ההיבטים שהם "שליליים" חברתית.
אבל על ידי דיכוי המצבים הללו שמתרחשים בנו באופן טבעי וספונטני שהם תגובה לסדרה של חוויות חיים, אנו מתכחשים לביטוי ההוויה שלנו. זה גורם להיבטים הללו לרכוש עוצמה רבה יותר ובסופו של דבר לחשוף את עצמם בצורה לא מספקת ולא פרופורציונלית.
דוגמה: כשצברנו הרבה אי נוחות ומתרחש מצב שבו סוף סוף אנחנו מתפוצצים ואנחנו פורקים את כל הדברים ממש שם על המצב והאדם המסוים הזה. כשזה קורה, ההשלכות אינן נעימות, ואנו מתמלאים באשמה על כך שהגבנו בצורה כל כך לא הולמת.
מקבל את הצל שלנו
לנוכח האשמה, הנובעת מהביטוי הבלתי הולם שלנו להתנהגות שאנו דוחים, אנו נוטים לנעול התנהגות זו כדי למנוע ממנה להתבטא שוב.
מה שאנחנו לא מבינים זה שאנחנו מתדלקים את מה שגורם לנו להתבטא בצורה לא הולמת בכל מצב.
אם נוכל להיות מודעים לתהליך זה, אנו עושים צעד לקראת קבלת הצל שלנו. מתרחקים מחוסר הרצון להכיר בכך שגם אנחנו אחד ושזה חלק מאיתנו.
כדי שאור יתקיים יש צורך לזהות את הצללים, כדי שיהיה איזון, ולא לעבור מטוטלת מקיצוניות אחת לאחרת ברפרטואר שלנו; ברמת המחשבות, הרגשות וההתנהגויות שלנו.
רק אם אני מרשה לעצמי ללא מאמץ ובאופן טבעי להיות כל מה שאני, אוכל להרגיש שלמה. הקבלה מעוררת את מצפוננו ופותחת אותנו לחוויה של גילוי ואהבה של עצמנו כפי שאנו.
שילוב של הפכים
כך נוצר עולמנו: על ידי שילוב של הפכים, הדואליות של הכל וכלום, של חיים ומוות.
על ידי קבלת העובדה שאנו עשויים מהניגודים הללו אנו מכירים בכל מה שאנו נמנעים מלהיות ודוחים כחלק מהמכלול. אנחנו הופכים אנושיים יותר, מקבלים הבנה וכבוד לאנשים שדוחים אותנו.
אנחנו עוברים משפוט להבנה, גם של עצמנו וגם של הסובבים אותנו. וזה גורם להתעוררות של הרמוניה, איזון של ניגודים.
אין טוב ורע. יש שילוב של הקטבים, האיזון של מערכת היחסים הזו.
כאשר אנו בעימות עם אחד מההיבטים שלנו, למשל, לפי הכלל "אני אדם אחראי, אני לא יכול להרשות לעצמי להיות אחרת" אנחנו תמיד מקפידים לשמור על כך. זה בסופו של דבר מתיש וייתכן שיבוא זמן שבו אנו עוברים באופן בלתי נמנע לקיצוניות השנייה.
כאשר אנו מרפאים את הקונפליקט עם אחד הקטבים שלנו אנו יכולים להתקדם לכיוון אינטגרציה ואיזון, כדי שלא נצא מפרופורציות.
"אם אתה סובל זה בשביל עצמך, אם אתה מרגיש שמח זה בשביל עצמך, אם אתה מרגיש שמח זה בשביל עצמך. אף אחד לא אחראי על איך שאתה מרגיש, רק אתה ואף אחד אחר מלבדך. אתה גם גיהינום וגן עדן. "
-אושו-
