אל תיצמד לאהבה, לתקווה או לפחדים
זה פשוט לא שווה את זה. אל תיאחז במה שצריך לעוף מהחיים שלך, אל תעלה תקוות או תחלום על דברים שכבר שבורים, ואל תומכים בך יותר. זה חכם לקבל את זה ואומץ לדעת איך להגיב בזמן, כי מי שלא רוצה להתמודד עם העובדות ולהמשיך להיאבק כל יום עם כיסוי העיניים והמגן שלו, מרגיש בסופו של דבר ריק, נטול תקוות ועצמו- הערכה.
אנו יודעים שבזמן האחרון חלק ניכר מהפסיכולוגיה מכוון להציע לנו אסטרטגיות מתאימות להשגת רבים מהחלומות והמטרות שלנו. למדנו על חשיבה חיובית, יעילות עצמית, מוטיבציה, ביטחון עצמי... אבל מה קורה כשחלק מהדברים האלו שהשגנו מתחילים לקרוס?
יש דברים שכבר לא עומדים, אהבות שמתחלפות מצבע לשחור לבן ותקוות דהויות שאנחנו מנסים להיאחז בהן. זה לא טוב לך, אתה חייב לשחרר את כל מה שרוצה ללכת... גם אם זה כואב.
תאמינו או לא, צמיחה אישית מחייבת גם להיות מיומן להבין אילו קרבות כבר לא צריך להילחם, אילו דלתות צריך להיסגר ואיזה היבטים בחיינו הכי טוב לשחרר. היום אנחנו רוצים לשקף אתכם בנושא זה, וגם להציע לכם לזכור סדרה של אסטרטגיות שיעזרו לכם להתמודד בצורה נאותה יותר עם המצבים המסובכים הללו.
תקוות שווא ותקוות מרפאות
אנחנו רגילים להבין את המילה תקווה כתחום של נחמה ועידוד. זה כמו סטירת גב בימים של ספקות, כמו חיבוק בשעת צרה וכוס שוקו חם אחר צהריים דומע. עם זאת, במקום רגש חיובי, תקווה היא גם דינמיקה קוגניטיבית שיש להתחשב בה.
בממד הזה טמונים רבים מאותם פרשנויות שאנו עושים לגבי כל מה שמקיף אותנו, בין אם נכון ובין אם לא. בתקוות היום-יומיות שלנו חיים תוכניות מחשבה, תכונות והערכות אישיות. התקווה היא זו שאומרת לנו "תחזיקו מעמד עוד קצת ותראו שהכל יסתדר" או " בסופו של דבר הוא יבין שזה אותי שהוא באמת אוהב".
אנחנו מדברים על תקוות שווא, כאלו שמבקשות לנחם אותנו בכל מחיר, כאלו שאנו נאחזים בהן בתקווה שהדברים יסתדרו לטעמנו, ללא מחלוקת או קרעים. עם זאת כולנו יודעים היטב שבעולם הבלתי מושלם הזה שום דבר אינו ניתן לטעויות, שמי שיגיד לנו היום "אני אוהב אותך", מחר עלול להיפרד, ושמה שאנחנו לוקחים עכשיו כמובן מאליו, בעוד זמן קצר יכול להיות אי ודאות מפחידה..
התקווה המרפאה, בניגוד לתקוות השווא, היא זו שאינה מציעה התנגדות. היא זו שמאפשרת לנו לראות את הדברים בבהירות ובבגרות רבה יותר, להיות מודעים למה שכבר לא אפשרי, ומזמינה אותנו להביט אל האופק ולהבטחה המתוקה שמה שהיום אבד, יוכל להירפא עד מחר. כי תבוסה היא לא הסוף, אלא ההתחלה של משהו אחר.
איך לשחרר את מה שלא ניתן לקיים
אף אחד לא נותן לשום דבר ללכת בלי שנלחם על זה. כל מה שאהוב או מוערך דורש פעולות גדולות של אומץ, השקעה אישית והקרבה. עם זאת, לכל דבר יש גבול, והמכשול הבלתי ניתן לגישור שעליו לעולם לא כדאי לוותר הוא ללא ספק ההערכה העצמית שלנו, הזהות שלנו, האיזון הרגשי שלנו.
ואז, בלי לדעת איך, מגיע יום שבו הכל משתנה, בו אנו מרפים מהפחדים, בו הדברים המיושנים והכואבים נופלים כדי לפנות מקום למציאות סאטן חדשה של שלווה ורווחה פנימית...
כפי שבריאן טרייסי, אחד מאותם גורואים של פסיכולוגיה מוטיבציונית, אומר לנו, " לעולם לא תקבל את מה שאתה רוצה בחיים אם רק תחכה שדברים ישתנו, ופשוט תמשיך להאכיל את הציפיות הכוזבות שלך". זוהי דרך ליפול לתהום העדינה של הסבל.
כדי להימנע ממצבים אלו, אנו מציעים לך לקחת בחשבון שורה של אסטרטגיות, שיפתחו את עיניך לתקווה מרפאה, שיודעת להביט אל העתיד על מנת להתקדם.
לומדים לקבל את המציאות של מה שקורה בסביבה שלנו
יש ספר מאוד מעניין שכותרתו "לאהוב את מה שיש" מאת ביירון קייטי. בדפיו היא מלמדת אותנו את הערך של לדעת לקבל את המציאות של הדברים שקורים סביבנו, בין אם ברמה הרומנטית, בעבודה ובין אם ברמה האישית. זו בכלל לא שאלה של השלמה עם הדברים, אלא של היכולת לאהוב את עצמנו כדי להמשיך להתקדם ולספק שינויים חדשים וטובים יותר בהתאם למה שמגיע לנו.
לכולנו, תאמינו או לא, יש "רדאר" פנימי שאומר לנו מתי משהו לא בסדר. עם זאת, לפעמים אנחנו לא רוצים לראות את זה כי זה אומר שצריך להתמודד עם משהו שאנחנו לא מוכנים אליו: פרידה, שינוי...
עלינו לראות בתחושות הרעות ובאומללות הללו הזמנה ברורה וישירה להניע את עצמנו, לנקוט בפעולה, ומעל לכל, להימנע מהאכלת תקוות שווא. יש לקחת בחשבון שכשהחולה הזו הופכת לכרונית, היא מפסיקה להיות גירוי ומתחילה להכתים אותנו בשליליות וסבל.
כל מה שרוצה להתרחק מחיינו, יעשה זאת במוקדם או במאוחר. דחיית הבלתי נמנע היא סוג של עינויים שאסור לנו לקדם, כי אחרי הכל, ויתור הוא לא תמיד מעשה של חולשה, להיפך, להיפרד בזמן הנכון היא השתקפות של מישהו מספיק חזק ואמיץ. מספיק כדי להרפות.
