הנוירוביולוגיה של החוסן

הנוירוביולוגיה של החוסן היא תחום מחקר המסביר מנקודת מבט ביולוגית את אחד התהליכים המרתקים ביותר של הלידה האנושית.

אנחנו מדברים על התהליך שבו אנשים מצליחים להתמודד בהצלחה עם גורמי לחץ במצבים שליליים. כיצד הם מסתגלים לעולם המורכב הזה תוך אכפתיות לבריאותם הרגשית ומפחיתים את השפעת הטראומה.

המילה "חוסן" מייצגת מושג שהפך בולט למדי בעשורים האחרונים. זה מעורר השראה, אנחנו אוהבים את זה, ורבים מאיתנו אפילו קוראים על זה ומנסים לעבוד על זה. עם זאת, יש היבט אחד ספציפי שמעניין אותנו במיוחד הנוירופסיכולוגים...

מדוע יש אנשים שמתמודדים בצורה יעילה במצבים שליליים ומורכבים בעוד שאחרים נלכדים במצב קבוע של חוסר אונים?

אנחנו רואים את זה כל הזמן, בכל הצורות והגדלים. לדוגמה, נניח שיש שלושה אחים, שלושה ילדים שעברו אובדן טראומטי של הורה.

באותן נסיבות ובאותה סביבה, ילדים אלה עשויים לגדול עם דפוסי התנהגות שונים מאוד.

חלקם יגררו איתם את הפצע הטראומטי הזה, יופיעו בהתנהגות בעייתית, דימוי עצמי נמוך, חרדה, קשיי למידה וכו'.

אבל אחר עשוי לפתח גישה מסתגלת יותר, לשמור על איזון פסיכולוגי למרות הטראומה. זה מעלה את השאלה... אילו מנגנונים נוירוביולוגיים הופכים אנשים לחוסן יותר או פחות?

הנוירוביולוגיה של החוסן, או היכולת שלנו לסבול מתח

אם כבר מדברים על חוסן פירושו לדבר על היכולת שלנו להתמודד עם לחץ ואפילו להשתמש בו לטובתנו. רעיון אחד בולט: המוח שלנו, בראש ובראשונה, הוא גלאי סכנה.

אחת מהסדרי העדיפויות שלנו היא לשרוד, וכך, בחיי היום-יום שלנו, אפילו בלי להבין זאת באמת, אנחנו מעבדים דאגות, צופים דברים שליליים ומסננים כל מיני סיכונים בסביבה שלנו שעשויים להשפיע עלינו בצורה כלשהי: פיזי, חברתי, רגשי...

מומחים בנוירוביולוגיה של החוסן אומרים לנו שמתח בינוני או "eustress" הוא הסוג הטוב ביותר. למה? זה מכין אותנו לפעולה.

עם זאת, כאשר הדאגות, הפחדים, זיכרונות העבר או החרדה שלנו מהעתיד מייסרים אותנו, ה"מצוקה" הזו הופכת לכרונית ומשנה את המוח מבחינה גנטית ונוירולוגית.

אז אנחנו מתחילים לסבול מבעיות נפשיות, אומללות וחוסר יכולת להסתגל לסביבות שלנו, שכבר מורכבות בעצמן.

כולנו יודעים שאנחנו יכולים לאמן את עצמנו להתמודד עם מתח ולהיות גמישים. אבל יש אנשים שנולדים עם היכולת הזו באופן טבעי. בינתיים, לאחרים יש קושי רציני להתמודד עם קשיים יומיומיים קטנים בהרבה.

הסיבה? נוירוביולוגיה מצביעה על כך שלמוח שלנו יש מידה מסוימת של "התנגדות".

תפקידם של הורמונים ונוירוטרנסמיטורים בחוסן

בתחילת 2016 פרסם המגזין "טבע" מחקר מעניין על הנוירוביולוגיה של החוסן. מאמר זה מסביר כי יכולת זו קשורה לאזורים מאוד ספציפיים במוח. הניאוקורטקס, וברמה התת-קורטיקלית, האמיגדלה, ההיפוקמפוס וה-locus coeruleus.

הדבר המרתק והבולט ביותר בכל זה הוא פעילותם של הורמונים ונוירוטרנסמיטורים, אשר מקדמים או מעכבים את היכולת שלנו להיות גמישים.

• ל-Dehydroepiandrosterone (DHEA) יש את היכולת לווסת את השפעת הקורטיזול על המוח שלנו. אנשים הסובלים ממחסור בהורמון זה יהיו אפוא פחות עמידים.
• למוח האנושי יש שני סוגים של קולטני לחץ. אחד מפעיל ראשון, עם כמויות קטנות של קורטיזול. זה מגרה בו זמנית את ההיפוקמפוס כדי לחזק את טביעת הזיכרונות.
• השני מופעל מאוחר יותר, כאשר יש רמה גבוהה יותר של קורטיזול בדם. התרחשות זו, המגרה יותר את הקולטן השני, משפיעה על איכות הזיכרון שלנו. לאנשים פחות עמידים יש רמות גבוהות יותר של קורטיזול בגופם ולכן הקולטנים הללו מגיבים.

ילדי סחלב וילדי שן הארי

דבר אחד המשותף לאנשים פחות עמידים לעתים קרובות הוא הילדות שלהם. ילדות המסומנת בהתקשרות לא בטוחה, הזנחה רגשית, התעללות או טראומה ספציפית יוצרת אצל הילד מתח רעיל שמשפיע לאחר מכן על התפתחות המוח שלו.

כמו כן, הנוירוביולוגיה של החוסן מקטלגת לפעמים ילדים כילדי סחלב או כילדי שן הארי.

• ילדי סחלב הם אלו שתיארנו לעיל, אלו שעברו ילדות טראומטית. עם זאת, יש אפיגנטיקה על גבי הסביבה. לדוגמה, משהו שאנו רואים הוא שאמהות סובלות ממתח רגשי יותר ויותר. בין אם נרצה ובין אם לא, הקורטיזול מגיע לתינוק. זה משפיע על הקשרים הנוירונים באמיגדלה של התינוק.
• מצד שני, ילדי שן הארי הם אלה שממגוון סיבות, עמידים הרבה יותר בפני לחץ. ההורשה הגנטית מהאב או האם, עובדת גידולם עם קשרי התקשרות בטוחים ועם מעגל חברתי בריא, יוצרים ללא ספק יחס עמיד יותר לחיים ולקשייהם.

לסיכום, כפי שמראה לנו הנוירוביולוגיה של החוסן, היכולות שלנו בתחום זה תלויות בתחילה בסדרה של הורמונים ונוירוטרנסמיטורים, אפיגנטיקה ואיכות הילדות שלנו.

אולי זה נראה "דטרמיניסטי". עם זאת, כפי שהסברנו במאמר זה, ניתן גם ללמוד, לפתח וליישם חוסן.

לדוגמה, ישנם מחקרים על נוירופלסטיות במוח וכיצד התחלת התנהגויות חדשות וקבלת דפוסי חשיבה וגישות חדשות יכולים להפוך את המוח שלנו לאיבר עמיד הרבה יותר.

בל נשכח, זה תמיד זמן טוב להשקיע יותר בעצמנו וללמוד להתמודד עם צרות החיים עם יותר אנרגיה, כוח ואופטימיות.