דם הופך אותנו לקרובים, אהבה וכבוד הופכים אותנו למשפחה
באנו לעולם הזה כאילו נפלנו מארובה. באותו רגע מצטרפים אלינו מספר אנשים שחולקים את דמם וגנים שלהם. משפחה שתגרום לנו להשתלב בעולמה המסוים ומנסה להנחיל לנו את ערכיה.
לכל אחד יש משפחה. זה די פשוט: לכולנו יש מוצא ושורשים. עם זאת, לשמור עליו ולגרום לו לצמוח, להזין את הקישור יום אחר יום כדי להישאר מאוחדים, זה סיפור אחר לגמרי.
לכולנו יש אמהות, אבות, אחים, דודות ודודות. לפעמים יש מספר רב של קרובי משפחה שכנראה לא הצלחנו לראות או להתמודד איתם. האם עלינו להרגיש אשמה על כך?
האמת היא שלפעמים אנו מרגישים חובה "מוסרית" להסתדר עם אותו בן דוד שאיתו אנו חולקים מעט מאוד תחומי עניין, ואשר עשה כל כך הרבה זלזול כלפינו במהלך חיינו. דם אולי מאחד אותנו, אבל החיים לא מתאימים לנו יחד, אז התרחקות או שמירה על השיחה קצרה, אך הוגנת, לא צריכה לגרום לנו לטראומה.
אבל מה קורה כשהאנשים האלה שהזכרנו זה עתה נמצאים במשפחה הקרובה שלנו? כמו ההורים או האחים שלנו?
הקישור שמעבר לדם
לפעמים אנחנו נוטים לחשוב שלהיות משפחה פירושו לחלוק משהו יותר מאשר דם או אותו אילן יוחסין. יש אנשים שמאמינים כמעט שלא במודע שלילד צריכים להיות אותם ערכים כמו ההורים, ולחלוק את אותה אידיאולוגיה ואופן התנהגות.
יש הורים שמופתעים מההבדלים בין אחים. איך זה יכול להיות אם כולם ילדים מאותו רחם? זה כמו להגיד שבמשפחה צריכה להיות הרמוניה מפורשת, שבה אין הבדלים מוגזמים, שבה אף אחד לא צריך לסטות מה"דפוס", והכל מבוקר ומסודר.
אמנם ברור שהאישיות שלנו אינה מועברת גנטית ב-100%, אבל תכונות מסוימות יכולות לעבור בתורשה, ובוודאי שחיים באותה סביבה כמו מישהו יגרום לנו לחלוק מספר דברים. אבל ילדים אינם תבניות של הוריהם, וגם הורים לעולם לא יצליחו לגרום לילדיהם להתרגש כפי שהם מתרגשים לגבי מימוש הציפיות שהציבו להם.
אישיות היא דינמית, משתנה כל הזמן ואינה תואמת את המחסומים שהורים מנסים להציב. מכאן צצות האכזבות הרגילות, ההתנגשויות, חילוקי הדעות.
כדי ליצור קשר משפחתי חזק ובטוח, יש לכבד את ההבדלים ולקדם עצמאות וביטחון. יש לכבד את המהות של כל אדם, את האינדיבידואליות המופלאה שלו, בלי להרים תיל, בלי לסנקציות על כל מילה או פעולה.
מפתח למשפחות שחיות בהרמוניה
לעיתים, הורים רבים צופים בילדיהם עוזבים את בית המשפחה מבלי לשמור על קשר רב. יש אחים שמפסיקים לדבר אחד עם השני ומשפחות רבות שמסתכלות על כיסאות ריקים הממוקמים בשקט בחדר המגורים שלהם.
מה זה?
ברור שכל משפחה היא שונה, "מיקרו-עולם" עם הדפוסים והאמונות שלו. עם זאת, מטרת החינוך היא לתת לעולם אנשים שבטוחים בעצמם, מסוגלים ועצמאיים כדי שיוכלו להשיג את האושר שלהם, ובתורם להציע אותו לאחרים. איך זה מושג? להציע אהבה כנה ששוררת ושאינה שולטת. אהבה שלא מענישה מישהו על איך שהוא, איך הוא חושב או איך הוא פועל.
אנחנו לא יכולים להאשים אחרים במה שקורה לנו. אל תאשים את אמא או אבא שלך כי היום אתה עדיין מרגיש חוסר ביטחון וחוסר יכולת לעשות דברים מסוימים. או אולי האח ההוא שתמיד היה מועדף או דאג לו יותר מאיתנו.
ברור שבכל הנוגע לחינוך, אנחנו תמיד עושים טעויות. אבל עלינו גם להשתלט על חיינו, ולדעת כיצד להגיב, להשמיע קול, לומר לא ולהאמין שאנו יכולים בבטחה ובשלה לבצע פרויקטים וחלומות חדשים מבלי להיות עבדים של זיכרונות משפחתיים מהעבר.
להיות משפחה לא מחייב לחלוק תמיד את אותן דעות והשקפות. ומסיבה זו אל לנו לשפוט, להעניש או להתעלם מאף אחד. התנהגויות כגון אלו יוצרות מרחקים וגורמות לנו למצוא יותר נאמנות בחברים מאשר במשפחה שלנו.
לפעמים, יש לנו את "החובה המוסרית" להמשיך ולשמור על קשר עם אותם קרובים שפוגעים, מפריעים או משפילים אותנו. הם משפחה, ללא ספק, אבל עלינו לקחת בחשבון שמה שבאמת חשוב בחיים האלה הוא להיות מאושרים ובעלי איזון פנימי. שלווה פנימית. אם אותם קרובים מפרים את זכויותינו, עלינו להתרחק מהם.
הסגולה המשפחתית הגדולה ביותר היא לקבל זה את זה כפי שהם, בהרמוניה, באהבה ובכבוד.
תמונה באדיבות: קארן לי ג'ונס
