התקשרות: המקור הגדול ביותר לסבל
למען האמת, בני האדם הם אחד המינים השבריריים ביותר בעולם הטבע. כאשר תינוק נולד, ההתקשרות חזקה ומיידית. הוא זקוק לאמא שלו באופן מוחלט כדי להיות מסוגל לשרוד. גורי אריות, דגים ואפילו לטאות מגיעים לעולם מוכנים יותר לעצמאות.
"לאויבים כמו שנאה והיקשרות אין רגליים, ידיים או חלקים פיזיים אחרים, ואין להם אומץ או יכולת. איך, אם כן, הם הצליחו להפוך אותי לשפחה שלהם?"
-שנטידיבה-
אושר שצורך זה עבור אנשים אחרים אינו מבוסס רק על צרכים חיוניים ובסיסיים כמו תזונה וחום. לבני אדם יש גם צורך רגשי עמוק באחרים מרגע לידתם.
אין להכחיש את הצורך שיש לנו כבני אדם באנשים אחרים. כמין, אנחנו צריכים אחד את השני. ללא אף אחד אחר סביבנו, לאט לאט היינו מתפוגגים ומתים.
עם זאת, יש הבדל גדול בין הקשר האינסטינקטיבי הזה שמבטיח את ההישרדות שלנו לבין תלות והיקשרות נוירוטית שלעיתים יכולה להתפתח.
מבוך ההתקשרות
עד כמה שזה נראה פרדוקסלי, אנו מסוגלים להיות עצמאיים רק אם אנו יכולים לחוות תלות מוחלטת.
התקשרות לדמויות הוריות במהלך הילדות היא הבסיס לביטחון הרגשי שלנו. המנגנון פשוט: במהלך הילדות, אם יש מבוגר שאפשר לסמוך עליו ומציע הגנה, הילד יפתח תחושת ביטחון כלפי העולם וכלפי בני אדם אחרים. זה מקל על יכולתו של ילד להיות עצמאי בבגרותו.
כולנו צריכים אמא, או מישהו שממלא את התפקיד הזה, במהלך הילדות. עם זאת, תפקיד זה לא תמיד ממולא. לפעמים אמא חייבת לעבוד וצריכה להשאיר את ילדה אצל מישהו אחר, בייביסיטר או מעון, החל מגיל מאוד מוקדם. במצבים אחרים, האם עלולה להיות מוצפת בבעיות אישיות אחרות וחסרה את הנטייה הנפשית להיות תמיד שם כשהתינוק שלה צריך אותה. פעמים אחרות, לאמא יש ילדים נוספים שגם הם זקוקים לתשומת לבה.
ייתכן גם שאמא מרגישה כל כך חרדה מהפיכתה לאמא שהיא מבטאת את כל חוסר הביטחון שמייסר אותה דרך הילד שלה. זה מוביל להגנת יתר והילד לומד שהעולם החיצון מהווה איום מתמיד.
בכל המקרים הללו, ואחרים דומים, הילד יכול לגדול עם תחושת ריקנות רגשית מסוימת. הם עלולים להיות מודאגים מדי בכל פעם שהם מתמודדים עם מצב או החלטה שהם חייבים להתמודד איתם בעצמם.
כמו כן, בסתר, הילד עשוי להשתוקק למצוא דמות הורית מחליפה שתמלא את הפער הרגשי הזה.
מסיבה זו, מבוגרים רבים מנסים למצוא בן זוג רומנטי או בן זוג משמעותי שנותן להם הכל. הם דורשים מחויבות ללא תנאי מאדם זה וחשים תסכול עמוק מכל סימן של אדישות או ניתוק. הם חיים עם הפחד לאבד את אותו אדם שהם מאמינים שימלא את הריק שהם מרגישים בפנים.
מהיקשרות לעצמאות
התקשרות לאנשים אחרים חשובה והכרחית לאורך כל החיים. מהרגע שנולדנו ועד לרגע מותנו, נזדקק לאחרים כדי להבטיח את בריאותנו הפיזית והרגשית. זה לא משנה מי אתה, לכולנו יש צורך באחרים.
הבעיה מתעוררת כאשר הצורך הזה הופך לחרדה. זו בעיה אם נרגיש שאם היינו נשארים לבד, היינו נעשים חסרי הגנה ומשותקים מול עולם מאיים.
ישנן אסטרטגיות שונות להתמודדות עם חרדה זו. אחת מהאסטרטגיות הללו היא כזו שכבר הזכרנו: למצוא מישהו שתמיד יהיה שם, מישהו שיכול למלא את ההבטחה שלעולם לא יעזוב.
אפשרות נוספת היא ללכת בדרך הפוכה: הימנעות מוחלטת מיצירת קשרי תלות עם אנשים אחרים. על ידי הימנעות ממנה לחלוטין, לעולם לא ניתן לחזור על תחושת הנטישה.
במצבים אלו, אפשר להיות חסר אמון, קנאי ותובעני יתר על המידה. אם אנו מוצאים את עצמנו כך, יש לנו נטייה לבקש מאחרים יותר ממה שהם יכולים לתת. אנו נכחיש לנצח את הפגמים שלהם, החסרונות שלהם, המגבלות שלהם. זה כאילו היינו דיקטטור מתוסכל כי אנחנו לא יכולים לגרום לאחרים להתכופף לרצוננו.
בכל המצבים הללו, הסבל הוא הגורם המשותף. נסבול כדי להישאר עם אותו אדם ש"אימצנו" כמחליף הורים, בין אם זה בן אדם משמעותי, בוס, חבר או כל סוג אחר של מערכת יחסים.
נסבול מהבדידות המורגשת מכך שלא נוכל ליצור קשרים אינטימיים עם אחרים. נסבול מכך שלא נוכל להעריך אנשים אחרים באשר הם.
כבני אדם, אנחנו יכולים להיות בני 30 או 50 ועדיין להחזיק באותם פחדים שעשינו בילדותנו.
זה עשוי להיות רעיון טוב לחשוב על מה שהיה חסר בילדות שמוביל להתקשרות נוירוטית כמבוגר. יתכן שבשלב מסוים בחיינו הבוגרים, נוכל להרפות מהרצון הבלתי אפשרי הזה להיות, אחת ולתמיד, במישהו לסמוך עליו ומי שממלא את התפקיד של אמא אידיאלית.