אנחנו משחררים אחד את הידיים של זה לפני שאנחנו מרפים זה את הלב של זה
שכחנו לשחרר אחד את הלב של זה לפני שנשחרר אחד את הידיים של זה. שכחנו כמה קשה להתרחק מהאדם שאתה הכי אוהב בלי לפגוע בו. שכחנו שכבר לא טיילנו ביחד; הלכנו בנפרד. תלות, נזק, בוז ומונוטוניות הביאו את המיטב בינינו ושינו אותנו. ועכשיו אף אחד מאיתנו לא רואה את אותה השתקפות כשאנחנו מסתכלים במראה.
לשחרר אחד את הידיים של זה נשמע כמו פרידה, אבל נפרדנו כל כך הרבה פעמים שהלב שלנו החליט שזה תמיד אותו דבר. ניתוק הלבבות לפני הידיים, הכרה שאינכם אוהבים זה את זה יותר, שונה ולרוב קל יותר מאשר לתת ללב לפעום מהר יותר כשאתם אחד עם השני.
שכחנו לתת לעצמנו מקום, לשאוף קצת אוויר, ליהנות מהזמן שלנו לבד באותו אופן שבו בילינו יחד. שכחנו שאהבה היא לא תלות ועכשיו אנחנו יודעים רק להיות ביחד ולשנוא אחד את השני, כי הלב שלנו לא יודע לפעום בנפרד.
"ושנינו הלכנו בדרכים שונות, אבל שכחנו לשחרר אחד את הלב של זה לפני שהרפינו זה את הידיים של זה."
-מריו בנדטי-
שכחנו לאהוב את עצמנו
שכחנו לאהוב את עצמנו, ולכן החלטנו שהגיע הזמן להיפרד. אבל מה שאמרנו במילים לא שיקף את מה שהרגשנו בנפשנו, ולכן הטינה עשתה את דרכה לאיברי, והיא התחילה לחתוך אותם לחתיכות קטנות.
שכחנו להיות עצמנו. הפכנו לשני זרים שלא הרגישו דבר מלבד שנאה, ועכשיו כל מה שאנחנו עושים זה לפגוע אחד בשני. אנחנו מרגישים בודדים, נבגדים, ריקים. אנחנו לא יודעים איך לחיות בלי האחר לצידנו.
אבל יותר מכל, שכחנו לשכוח את עצמנו ולהכיר בכך שאנחנו לא באמת אוהבים אחד את השני. אנחנו אוהבים את האהבה שאנחנו מדמיינים בינינו, אבל היא לא אמיתית. זו רק אשליה שיצרנו בזמן שחלמנו בעיניים פקוחות.
התחלנו להיות תלויים אחד בשני
שכחנו להיות עצמנו והתחלנו להיות תלויים אחד בשני כאילו אין חיים מעבר לחיבוקים אחד של השני. התחלנו לפחד לסתור את עצמנו והשתקנו את קולנו מחשש שמילה אחת תפר את הקשר האידילי שלנו.
הפסקנו לאהוב את עצמנו כדי שנוכל לאהוב אחד את השני יותר עד שהתפוגגנו ואיבדנו את עצמנו במערכת יחסים שאין לה משמעות. האהבה שהייתה לי אליך הפכה לפחד לאבד אותך. והפחד לאבד אותך הפך לשנוא אותך, כי לא יכולתי לאהוב אותך יותר ברגע שהזהות שלי נלקחה.
תחשוב על זה. זה היה אז, כשהפסקנו לכבד את עצמנו, הבנו שהאהבה שלנו היא כבר לא אהבה, אלא קשר חונק שממש פוגע בנו.
החלטנו להפסיק להיות תלויים זה בזה ולהרפות אחד את הידיים של זה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, כי הלב שלנו לא הבין למה כל כך כואב להפסיק להתראות, ועדיין היינו קשורים זה לזה. התלות הפכה אותנו לאפר וכבר לא ידענו איך להיות מה שהיינו לפני שפגשנו זה את זה.
היינו צריכים ללמוד איך להיות עצמנו
אז, אחרי כל מה שעברנו, היינו צריכים ללמוד מחדש איך לאהוב את עצמנו. היינו צריכים לקבל את הכאב שגרמנו לעצמנו מתוך הפחד להיות לבד.
התחלנו לזהות שוויתרנו מרצון על הזהות שלנו ושאין את מי להאשים מלבד עצמנו ואת הצורך שלנו להיות קשורה למישהו בכל מחיר. הבנו שכשזה מגיע לאהבה, אסור לנו להפסיק להיות עצמנו, וסוף סוף הצלחנו להיפרד.
