התאבדות, כאב בלתי הפיך עבור האנשים שנותרו מאחור
המוח שלנו יתמלא ברגע שהוא יעבד את מה שקרה במיליוני שאלות, ספקות ואפשרויות אפשריות אחרות כדי שלא "אפשרו" סוג כזה של סוף. לקבל את זה שהאדם שאהבנו החליט לעזוב אותנו זה באמת דבר שקשה למוח האנושי להבין.
ההלם שמכה אותנו יכול להימשך זמן רב. חוסר האמון מופיע בסצנה הקודרת הזו ונשאר בסביבה זמן רב. גם הכחשה תופיע. "הוא לא רצה ללכת, משהו בטח קרה, כי הוא לא רצה ללכת. לא, אני לא מאמין. הוא לא היה רוצה לעזוב את ההורים שלו ככה".
התאבדות גורמת לנו להרגיש אשמים בצורה מאוד מגבילה
נחפש כל הסבר אפשרי, כל אחד חוץ מזה שיקירנו החליט לעזוב מרצונו. כל אחד חוץ מזה שהם קיבלו את ההחלטה הזו במודע וקיבלו את כל ההשלכות הנלוות לכך. אם נחשוב על הדברים האלה, אנחנו עלולים להציף תחושה שאנחנו לא מספיק חשובים כדי לגרום להם לרצות להישאר בצד השני, בצד של החיים. זה הזמן שבו יופיע כעס, כי אנחנו מרגישים נבגדים או מטופלים בצורה לא הוגנת. אנו נרגיש אשמים בכך שלא עשינו יותר, על זה שאיננו חשובים מספיק.
לא גרמת לאדם שאהבת לרצות לעזוב. אתה לא הגורם לרצון שלהם ללכת. אתה לא אחראי להתאבדות שלהם. כל אלו הן המילים שהאנשים שנותרו מאחור צריכים לשמוע. הם גם צריכים לשלב אותם בנרטיב החדש שלהם על מה שקרה, ולנסח אותם מילולית.
רוב הזמן תחושת האשמה נובעת מכך שלא "ראיתי" את סימני האזהרה האלה. זה נובע מכך שלא הצלחנו להימנע מאובדן יקירנו. "איך יכולתי שלא להבין? זה היה כל כך קל אם הייתי שם בשבילם. באותו היום...הזמן הזה." שמנו את עצמנו במקום שהוא לא נכון בכלל. לצערי לא יכולנו לעשות יותר. אדם שצריך לעזוב כי הוא לא יכול לסבול את הייסורים של להיות בחיים יותר ימצא דרך ללכת מתי שהוא יכול... איך שהוא יכול.
כעס ומגורים שכיחים מאוד עבור אנשים שנותרו מאחור
זו האמת שקשה לקבל. בלי להאשים את עצמך. בלי להרגיש ולדעת שאתה אחראי לאובדן שלהם. זו עבודה פנימית שאתה צריך לעודד כבר מההתחלה, ולקחת ברצינות. כי תחושות אשמה לא רציונליות ולא מציאותיות יכולות להפוך את הכאב הזה שחווית זה עתה ליותר ויותר קשה.
כעס כלפי הנפטר הוא גם תחושה אנושית נפוצה מאוד. "איך יכולת להשאיר אותי כאן? הם אפילו לא חשבו עליי לשנייה לפני שהם עשו את זה?" סוג של שנאה ממלאת את החללים הריקים שלנו. כעס כלפי משהו בלתי מוסבר הוא אחת התחושות הקשות ביותר לכוון. אנחנו לא יכולים לכוון את זה לאף אחד כי אין את מי להאשים.
מגורים הוא בן לוויה הבלתי נפרד שלך כאשר חווית חוויה כזו. כמה זמן הם סבלו מכאבים? האם היה להם רגע קטנטן של חרטה? האם הם סבלו? ולמה הנצחי, המייאש. זה מסוג הנושאים הבלתי פתורים שלא ניתן לפתור בקלות. זה דורש הרבה עבודה פנימית כדי להיות מסוגל לחיות את זה קצת יותר בשלווה.
הפחד שזה יקרה עם עוד אהוב משתק את החיים של אנשים
גם הפחד יופיע... פחד שאדם אהוב אחר יעשה את אותו הדבר. פחד שהאשמה שחלקנו מרגישים עלולה להיות כל כך בלתי נסבלת. הפחד הזה בסופו של דבר משתלט על חייהם של הרבה אנשים. הם מנסים לצפות כל כמות זעירה של סבל למקרה שזה יוביל לטרגדיה נוספת.
ולבסוף אבל לא פחות חשוב...הסטיגמה. ה-xing out הרבה משפחות מרגישות בחייהן. הבושה שהם חשים כי הם "לא הצליחו" למנוע את הטרגדיה הזו. השקט שזה יוצר. הטאבו העצום שמגיע לצד מקרי מוות מסוג זה.
כולם רגשות טבעיים, אנושיים לחלוטין שעלינו לנתח ולאמת. זה טבעי להרגיש את כל הרגשות האלה, אבל עלינו לוודא שניפטר מכל רגשות האשמה והבושה הלא רציונליים שלנו שאינם צריכים להיות שם. כך נוכל סוף סוף לשים קץ לשקט הזה שאוכל את נשמתנו. כי הנשמה שלנו צריכה לדבר, לבטא ולהרגיש כאילו היא לא לבד.
אנו שולחים את כל האהבה והתמיכה שלנו לכל מי שבאופן טרגי, יותר ממכיר את ההתאבדות.
