אל תקונן על הזדקנות, זו זכות שנמנעה מרבים

הזדקנות היא בלתי נמנעת
מה שבאמת רלוונטי הוא צמיחה, כי בסופו של דבר, הזדקנות היא בלתי נמנעת, אבל הזדקנות היא אופציונלית.

להזדקן זו זכות, אומנות, מתנה. צבירת שערות אפורות, הוצאת הדפים מלוח השנה וחגיגת ימי הולדת צריכות להיות תמיד סיבה לאושר. אושר לחיים ולכל מה שזה אומר להיות כאן.

לחיים יש נטייה מוזרה לחמוק מהידיים שלנו עם הזמן, מה שגורם לקמטים להופיע על הפנים ולכאבים ומתפתחים מדי כמה זמן. אבל כל זה הוא השתקפות של החיים, משהו שאנחנו יכולים להרגיש גאים בו מאוד.

עלינו להיות אסירי תודה על ההזדמנות להתבגר, כי היא מאפשרת לנו לחלוק יותר רגעים עם האנשים שאנחנו הכי אוהבים. אנחנו יכולים ליהנות מהנאות החיים, לחייך ולבנות עולם טוב יותר באמצעות הנוכחות שלנו.

קמטים מזכירים לנו היכן היו החיוכים

קמטים הם השתקפות כנה ויפה של הגיל שנספר לפי החיוכים על פנינו. אבל כשהם מתחילים להופיע, הם גורמים לנו להבין שהחיים הם ארעיים וחולפים.

כתוצאה מכך, לעתים קרובות אנו מרגישים מוטרדים ואי נוחות, כאשר הם צריכים למעשה להיות מקור לאושר. איך זה אפשרי שאנחנו יכולים להיות כל כך עצובים על ההזדמנות להיות בחיים?

כי אנחנו מפחדים שכשנתבגר, נאבד יכולות, כי אנחנו חושבים על זקנה כמו עונש, בצורה משפילה ומשפילה. באותו אופן, ההתבגרות גורמת לנו להסתכל אחורה ולשאול את עצמנו מה עשינו כל חיינו.

הודו על כל שנה שתשלימו

עלינו להיות אסירי תודה לחיים על ההזדמנות להישאר כאן ולהיות עם היכולת והמודעות ליהנות ממנה. מה הגיוני להיות עצוב ולהתלונן על כך שיש אפשרויות? האין זה נכון שהיינו נותנים כל מה שצריך כדי שיהיו לצידנו את אלו שאיבדנו? למה שלא נצפה לחיים ונפסיק להסתתר מהמסע שלנו?

הזדקנות צריכה להיות מקור לאושר. כל יום מסמל 1440 דקות של אפשרויות חדשות, של מחשבות נפלאות, של מאות ניואנסים ברגשות שלנו. כל שנייה נותנת לנו את האפשרות לחוות ולנצל את כל האפשרויות שהסביבה שלנו מספקת.

אל תקונן על הזדקנות
אל תקונן על הזדקנות.

כל שנה היא מדליה, הזדמנות לאצור זיכרונות, להפוך את הרגעים שלנו, לכבות את הנרות בעוצמה ובגאווה. רצון להמשיך להגשים את החלומות, השניות, הדקות, השעות, הימים, החודשים, השנים... ומעל הכל, להיות מסוגלים לחגוג את זה עם האנשים סביבך. אני מקווה שאתה רואה את עצמך ומרגיש מלא, מקומט ומאושר.

בת כמה אני?

אני בגיל שבו הדברים נראים רגועים יותר, אבל עם האינטרס להמשיך ולצמוח.

אני הגיל שבו אני יכול לגעת בחלומות שלי באצבעותיי, ומשאלת המשאלות שלי הופכת לתקווה.

אני העידן שבו אהבה היא לפעמים להבה מטורפת, חוששת להתכלה באש התשוקה והתשוקה. ובפעמים אחרות זה מקלט של שלווה, כמו השקיעה על החוף.

בת כמה אני? אני לא צריך לסמן את זה במספר, כי הרצונות שהגשמתי, הדמעות שירדו לאורך המסע כשראיתי את התקוות השבורות שלי...
הם שווים הרבה יותר מזה.

מה זה משנה אם אני בן עשרים, ארבעים או שישים?
כל מה שחשוב זה הגיל שאני מרגישה.

אני בגיל שאני צריך להיות כדי לחיות חופשי וללא פחד.
להמשיך ללא חשש בדרך אני מביאה איתי את הניסיון שרכשתי ואת עוצמת הרצונות שלי.

בת כמה אני? למי איכפת!
אני מבוגר מספיק כדי לאבד את הפחד ולעשות מה שאני רוצה ומה שאני מרגיש.

ז'וזה סאראמאגו-

בין ילדות לבגרות, החיים קורים ברגע

אל תקונן על הזדקנות. החיים הם מתנה שלא לכולנו יש את הפריבילגיה ליהנות ממנה. זה צנצנת של אנחות, מעידות, הנאות, למידה וסבל. לכן החיים עצמם נפלאים.

וזו גם הסיבה שחיוני לנצל כל רגע, להפוך אותו לשלך, להרגיש בר מזל. צבירת נעורים היא אומנות המורכבת מהפיכת החיים בשנותיך ליותר חשובים מהשנים בחייך. בקיצור, נותן משמעות לקיום שלך.

זה לא כל כך משנה אם אתה מפתח שערות אפורות וקמטים, או אם הגוף שלך מבקש שביתת נשק בכל בוקר. מה שבאמת רלוונטי הוא צמיחה, כי בסופו של דבר, הזדקנות היא בלתי נמנעת, אבל הזדקנות היא אופציונלית.