אני האישה שתמיד הייתי, אבל קצת שונה

שוב, חזרתי להיות האישה שהייתי פעם. התלבט על החיים ויכול לטעום הכל בלגימות, בחיבוקים, בלגימה אחת גדולה. אני כבר לא אישה ששוכחת את עצמה ושמה את האחרים במקום הראשון. צל של חלומות שבורים ובלתי מוגשים ואכזבות מרירות-מתוקות. לאט לאט, נרפאתי. הכרתי מחדש את האני הישן שלי.

בשלב מסוים בחיינו, כולנו יצאנו למסעות אישיים טרנסצנדנטליים אלה. מסעות שבהם אנו מבינים באופן מודע שהתרחקנו מדי מהצפון הרגשי שלנו, מקו המשווה הפנימי שלנו. לבסוף, במעשה אחרון אחרון של אומץ, אנו מתחקים אחר צעדינו לאחור ועוברים על עקבות הרגליים שהשארנו בחול האוקיינוסים הרגשיים שלנו, רק כדי להחזיר את היושרה וההערכה העצמית שלנו.

במהלך התהליך הפסיכולוגי העדין הזה, כדי לשחזר את הזהות והערכים שלנו, עלינו לאמץ את העובדה שלעולם לא נחזור שלמים. לאורך הנסיעה חזרה הזו השתנו כמה דברים, וגם כשאנחנו מסתכלים בגאווה על עצמנו במראה, בידיעה שהתרחקנו ממה שפעם פגע בנו, לעולם לא נהיה בדיוק כמו שהיינו.

אנחנו נהיה גרסה משופרת של עצמנו. זהו תהליך שבהחלט דורש זמן, למרות שהתרחקנו מזה שמה שקשר אותנו לכאב, אף אחד לא קופץ לאושר, רוגע ורווחה תוך יומיים. זמן, כוח רצון, טיפול עצמי ואמונה נחוצים ביותר.

אני אדם שסובל אבל אני מפחד לשנות

זה נושא מאוד מעניין. על מנת להפסיק להיות הקורבן אחת ולתמיד, חובה להניע שורה של צעדים שלא כולם מוכנים או מוכנים לבצע. ראשית, עלינו להיות מודעים לנסיבות שלנו. אז אנחנו חייבים להרגיש צורך באמת לגרום לשינוי לקרות. לבסוף יש צורך לעבוד על משהו מורכב ביותר: "כוח הרצון שלנו".

הפשטות של השלבים האלה עשויה להפתיע אותנו אם נסתכל במבט חטוף, כי מי לא היה רוצה לעשות כל מה שצריך כדי להתרחק מהכאב ולהרגיש טוב יותר? באופן מפתיע, ישנם אנשים שלעולם אינם עושים את "קפיצת האמונה", כי הם לא מבינים שמגיע להם להיות, להרגיש ולחיות טוב יותר. ויקטור פרנקל בספרו, "אדם מחפש משמעות", מסביר לנו שיש אנשים שמעדיפים לחיות באומללות מאשר להתחיל משהו שיכול להיות אפילו יותר מפחיד: שינוי.

לדוגמה, MD Anne Thorndike, רופאה פנימית כללית בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס בבוסטון, הראתה שלא כל חולה המושפע ממצב קרדיווסקולרי מחליט להתקדם לעבר סגנון חיים בריא יותר המבטיח את הישרדותו. יתר על כן, חלק מהנשים מסרבות לעזוב את בני הזוג שלהן למרות שהן אומללות רק משתי סיבות: פחד משינוי והפחד עצמו.

תהיה אותו אדם, תהיה יותר טוב

כדי להיות מי שתמיד היית, אדם בוטח עם מטרות ברורות, יעדים ונרגש מהחיים, אתה צריך להפעיל את השריר המוזנח מכולם. מבנה נפלא בתוך הארכיטקטורה הפסיכולוגית והרגשית האנושית: "כוח רצון".

ספרים כמו, "אינסטינקט כוח הרצון", שנכתב על ידי קלי מקוניגל, מסבירים שכפי שגילו שלושה עשורים של מחקר, כוח הרצון עצמו אינו משהו שיש לנו או שאין לנו.

למעשה כוח הרצון הוא משאב, שריר שיש לאמן כל הזמן, אפילו "לשחזר", ובדיוק כמו כל פעילות גופנית זה יכול להשאיר אותנו מותשים, נלהבים ובקצה החבלים שלנו.

לעתים קרובות, אנחנו שוכחים שעדיין יש לנו קול לדבר ולהגיד "לא עוד". אנחנו שוכחים שיש לנו משאבים וכוח להרפות ולסיים את המעגל. לעולם אל לנו להתעלם מהמחיר הפסיכולוגי שאנו משלמים על אי-שינוי ההיבטים הלא רצויים של חיינו.

לפני שנסיים מאמר זה, חשוב להגדיר את התיעוד. השארת מאחור שלב מורכב בחיינו אינו מבטיח בהכרח אושר. זה לא פשוט כמו לסגור דלת אחת ולפתוח דלת חדשה. ומה שמחכה לנו בצד השני, זה לא תמיד משב רוח חמים ומזמין.

המוח האנושי מתוכנת להיות עמיד בפני שינויים, לכן, הוא דורש זמן להסתגל ובעיקר, צריך להזין אותו בדפוסי חשיבה וחוויות חדשות המציגות השקפה רעננה ותפיסה חדשה, כך שהוא חושף את עצמו לרוגע ולרווחה. -להיות שוב.

קריאה, נסיעה, הליכה, שינוי נוף, אינטראקציה עם אנשים חדשים, או נטילת פרויקטים ותחביבים חדשים יכולים לגרום לך להבין שאתה גדל בחזרה לאדם שהיית קודם, אבל אתה בהחלט יוצא חזק וחכם יותר.