קיטי ג'נובזה, הילדה שצרחה ואף אחד לא עזר

אבל יש אפילו יותר זוועה. הסצנה פשוט מלאה בצד האפל ביותר של האנושות. הם אומרים שבסופו של דבר גבר אחד כן פתח את החלון שלו וצעק, " עזוב את הילדה הזאת בשקט!" התוקף, ווינסטון מוזלי, התרחק ממנה לכמה דקות. קיטי קמה, פצועה קשה, ונכנסה לכניסה לבניין סמוך.

אף אחד לא עזר לה. האנשים שראו אותה חשבו שזה כלום, לא נורא. אבל, למוזלי לא לקח הרבה זמן למצוא אותה שוב כדי שיוכל לתקוף אותה ולסיים את חייה. ימים לאחר מכן כל ניו יורק עצרה את נשימתה כאשר הניו יורק טיימס פרסמו סדרה של מאמרים ארוכים שבהם הם חשפו בבוטות את האדישות, השתיקה וחוסר האנושיות.

המאמרים היו כמעט כמו נתיחה פסיכולוגית של חברה שמתנערת מאחריותה. כזו שמחליטה לא לפעול, להסתכל לכיוון השני ולהסתתר. התעלמות מכל קריאות לעזרה.

המקרה של קיטי ג'נובז שינה הרבה אידיאולוגיה של אנשים, ותרם לתיאוריות חדשות בתחום הפסיכולוגיה. בואו נסתכל.

קיטי ג'נובזה והשתקפות של חברה

וינסטון מוזלי היה מהנדס במקצועו, נשוי ואב לשלושה ילדים. כשהוא נעצר בגין שוד, לא לקח לו זמן רב להודות ברצח של קיטי ג'נובזה ושני צעירים נוספים.

הפסיכיאטרים יסיקו מאוחר יותר שהוא סבל מנקרופיליה. בשנה שעברה הוא מת בכלא בגיל 81, לאחר שביצע תקיפות אלימות באותם בתי סוהר ומחלקות נפש.

התוקף של קיטי ריצה את עונשו בזמן שהיא נשארה לנצח באידיאולוגיה הקולקטיבית שלנו בתור הילדה שאיש לא עזר לה. כמו הנשים שמתו לעיני 38 עדים שלא הגיבו.

כך הסבירה את זה בתקשורת. וכך התפרסם בספר הידוע, "Thirty and Eight Witnesses: The Kitty Genovese Case", מאת AM רוזנטל, עורך הניו יורק טיימס באותה תקופה.

כעת, עלינו להזכיר שלפי מחקר שפורסם בשנת 2007 במגזין, פסיכולוג אירופאי, סיפור הרצח של קיטי ג'נובזה היה מוגזם מעט על ידי התקשורת.

למעשה, בסרט התיעודי מ-2015, " העד", אנו יכולים לראות את המאבק שלקח אחיה של קיטי כדי לנסות לגלות מה באמת קרה.

המסקנה פשוטה כמו שהיא הרסנית. אף אחד לא באמת יכול היה לראות מה קורה, והתעלמו מהאנשים שהזעיקו את המשטרה כי אף אחד מהם לא יכול היה להסביר בבירור מה קורה.

אפקט ג'נובסי, או "תיאוריית פיזור האחריות"

בכל מקרה, אירוע זה עזר לפסיכולוגים לגבש את " תיאוריית פיזור האחריות " הידועה. כי במציאות, אם אנחנו באמת חושבים על זה, זה לא משנה אם אנשים ראו או לא ראו את המתקפה על קיטי ג'נובזה. או אם הם התקשרו למשטרה או לא. זה גם לא משנה אם היו 12, 20 או 38 עדים, כפי שהסבירו בניו יורק טיימס.

השאלה העיקרית היא עם העובדה שאף אחד לא שם לב לצרחות שלה. במשך 30 דקות איש לא יצא החוצה או הלך לכניסה שם גבר תקף צעירה.

הפסיכולוגים ג'ון דרלי ובביב לאטנה הסבירו התנהגות זו תחת התיאוריה של "פיזור אחריות". בו הם מראים לנו איך ככל שיש יותר צופים, כך פחות הסיכוי שמישהו מהם באמת יעזור.

כאשר מישהו צריך עזרה, הצופים מניחים שמישהו אחר יתערב. מישהו אחר "יעשה משהו". אבל, התוצאה של צורת החשיבה האינדיבידואלית הזו היא שבסופו של דבר אף אחד מהצופים לא יטרח להיכנס פנימה. והאחריות בסופו של דבר תתפשט בין כל הקבוצה.

זה אומר שאף אחד לא ייקח אחריות. זה גם משהו שאנחנו יכולים לראות בבקשות. הרבה יותר טוב לומר, "פיטר, בבקשה תדליק את האור", מאשר "מישהו בבקשה ידליק את האור". במקרה הראשון, על ידי בחירת מישהו אנו מונעים באופן ספציפי את פיזור האחריות.

גורמים בפיזור אחריות

לבסוף, ברצוננו לציין כי בפיזור האחריות, ישנם גורמים חשובים נוספים שנכנסים לפעולה בכל הנוגע להצעת עזרה או סיוע:

• אם האדם פחות או יותר מזדהה עם הקורבן. תחושת הזדהות גבוהה יותר יוצרת פחות פיזור של אחריות.
• אם לכניסה פנימה עשויה להיות עלות אישית כלשהי. במקרה של קיטי, עם החשש להיות מותקף, הסיכויים לפיזור אחריות יעלו.
• אם האדם חושב שהוא במצב טוב יותר או גרוע יותר לעזור בהשוואה לשאר הקבוצה. לדוגמה, מומחה להגנה עצמית ירגיש מחויב יותר לפעול במצב מסוכן מאשר מי שאינו יודע כיצד להגן על עצמו. אנשים קרובים יותר יהיו בעלי סיכוי גבוה יותר לעזור מאשר אנשים רחוקים יותר.
• אם האדם חושב שהמצב חמור או לא. מול מצב שאנו רואים כחמור, פיזור האחריות קטן יותר. וזה גם פחות כאשר הקריאה לעזרה מתחילה להימשך זמן רב, או צוברת עוצמה.

החשיבות של אי נורמליזציה של אלימות

למקרה העצוב של קיטי ג'נובזה הייתה השפעה ניכרת על החברה שלנו. לדוגמה, זה עזר ליצור את קו 911 המפורסם באירופה. אנשים הקדישו לה שירים, היא שימשה השראה לסרטים ולסיפורי טלוויזיה. היא אפילו נתנה השראה לדמויות קומיקס, כמו ב "Watchmen " מאת אלן מור.

קיטי הייתה הקול הזה שצרח עם עלות השחר במרץ 1964. זעקה אבדה בלילה כמו הד. זה חוזר על עצמו יום אחר יום בעולם של היום בצורות שונות. כי אולי, כבני אדם, נרמלנו את האלימות. לפני מספר ימים, כדוגמה, קבוצת אוהדי כדורגל השליכה צעיר בן 22 מעל מעקות האצטדיון.

לאחר נפילה מגובה של 15 מטרים, נחת הילד על אחד הספסלים. שעות לאחר מכן, הוא מת מהנפילה הנוראה הזו. אבל בינתיים, שאר האוהדים המשיכו לנוע למעלה ולמטה ביציע, כאילו הכל רגיל. כאילו כלום לא קרה. כאילו החיים היו לא יותר מאשר חלק מהעיצוב של האצטדיון. עד שבסוף הגיעה המשטרה.

יכול להיות שחשיפה מתמשכת למעשים אגרסיביים (בין אם בספורט, בטלוויזיה או באינטרנט וכו') הפכה אותנו לסובלניים יותר. ויותר פסיבי, עם פחות תגובה לאלימות. זה יכול להיות. אבל, מה שברור כך או כך הוא שזה לא הגיוני, או מוצדק, ובוודאי לא אנושי.

אנחנו צריכים להפסיק להיות רק עדים. בואו ניקח יוזמה. בואו נהיה סוכנים פעילים של סגולות האנושות. של כבוד, ובעיקר דאגה אמיתית לשכנינו.