לוותר לעומת לדעת מתי להפסיק
יש סיפורים, מערכות יחסים וקשרים שנתנו את כל מה שיש להם לתת. הם כמו חבל שנמשך חזק מדי או שביט שמנסה לברוח שאנחנו לא יכולים להיאחז בו. הם כמו רכבת שיוצאת לפי לוח הזמנים שאנחנו לא יכולים לעצור. לשחרר את הדברים האלה אינו מעשה של פחדנות או כניעה. לדעת מתי להפסיק היא מעשה של אומץ.
אם יש משהו שאנחנו לא מוכנים אליו, זה התרחקות מאנשים שהם משמעותיים בחיינו. קשה לנו להפסיק להשקיע זמן ואנרגיה בפרויקט או עבודה שהיו חשובים לנו עד ממש לאחרונה. אנחנו אומרים "אנחנו לא מוכנים" כי המוח שלנו מאוד עמיד בפני שינויים. כל סוג של הפסקה מהשגרה או הרגל היא קפיצה אל הלא נודע שמחוללת פחד באיבר הנפלא והמתוחכם הזה שלנו.
"זה מספיק!" קרא הלב. ופעם אחת, הוא והמוח הסכימו על משהו.
הנטייה של המוח להשאיר אותנו תמיד באותו מקום, לעשות את אותו הדבר, עם אותם אנשים, מקשה על היציאה מאזור הנוחות שלנו. ההתקשרות הכמעט אובססיבית הזו למה שאנחנו יודעים גורמת לנו לומר דברים כמו "אני אחזיק את זה עוד קצת" או "אני פשוט אחכה עוד קצת כדי לראות אם דברים ישתנו".
עם זאת, דבר אחד שאנחנו כבר יודעים בוודאות הוא ששינויים מסוימים לעולם לא מגיעים. לפעמים לחכות קצת יותר פירושו לחכות יותר מדי. חונכנו עם הרעיון הקלאסי והבלתי מוצדק ש"מה שלא הורג אותך מחזק אותך". לימדו אותנו שלנטוש משהו או מישהו פירושו שוויתרנו והרצון שלנו נשבר.
כעת, במבט מעבר ל"בעיה", אנו רואים אומללות מוחלטת ומוחצת. זה משהו פיזי. זה פשוט גוזל מאיתנו אוויר וחיים. השארת מצבים מסוג זה מאחור, לפחות לזמן מה, היא ללא ספק מעשה אמיץ ובריא.
לדעת מתי להפסיק זה לא תמיד קל
כשאנחנו מועדים, נופלים ופוגעים בעצמנו, אנחנו לא חושבים פעמיים על להשתפר. אנחנו לומדים להימנע מהחלק המסוכן של המדרכה. למה שלא נעשה את אותו הדבר עם מערכות היחסים שלנו? למה אנחנו לא נמנעים ממצבים שגרמו לנו כאב או סבל? לשאלה הפשוטה הזו יש תשובה עם היבטים מורכבים כמו שהם עדינים.
מלכתחילה, בחיים האמיתיים אנחנו לא מתעסקים במדרכות מלאות חורים או שבילים מכוסים בסלעים. אנחנו יודעים שיש שימוש יתר במטאפורות האלה, אבל הבעיה היא שסכנות בחיים האמיתיים אף פעם לא קלות כל כך לזהות במדויק. אנחנו לא עונדים שלטים שמפרסמים איך אנחנו, איך אנחנו אוהבים או אילו כוונות יש לנו. שנית, חשוב לזכור שאנחנו יצורים עם צרכים רבים: התקשרות, שייכות, קהילה, זמן פנוי, מיניות, חברות, עבודה, ולבסוף, שינוי. אנשים הם דינמיים מטבעם. אנחנו עוברים מוטציה.
המשתנים האנושיים האלה מאלצים אותנו לעשות את הקפיצות האלה אל הלא נודע. אנחנו לוקחים את הסיכונים האלה כדי שנוכל לנסות משהו חדש, לחוות חוויות שונות, ואפילו לפעמים בשביל הישרדות. מדי פעם, אנו נותנים לאנשים הפחות ראויים הזדמנות שנייה ושלישית מכיוון שהמוח שלנו פרו-חברתי. זה תמיד יעריך חיבור על פני מרחק, והידוע על פני הלא נודע.
כל מה שעוזר לנו להבין למה כל כך קשה לנו לדעת מתי משהו חצה את הגבול. אנו מתקשים לזהות מתי העלויות עולות בהרבה על התועלת ומתי המוח שלנו פועל כמו האויב שלנו, לוחש לנו "אל תוותר, אל תיכנע" שוב ושוב. עם זאת, אנחנו צריכים להטמיע משהו בסיסי ומהותי במוח שלנו: כשאנחנו משאירים משהו מאחור שמזיק וגורם לנו אומללות, אנחנו לא מוותרים. אנחנו שורדים.
למד לגלות את "הנקודה המתוקה" שלך
מציאת הנקודה המתוקה שלנו היא כמו למצוא את האיזון שלנו, ההומאוסטזיס הפסיכולוגי והרגשי שלנו. הכל עניין של לדעת מה הכי טוב עבור עצמנו בכל עת. ראוי להזכיר שהיכולת הזו אינה אינטואיטיבית. זוהי למידה עצמית אובייקטיבית הנרכשת באמצעות התנסות, התבוננות והשתקפות על חיינו שלנו, למידה מההצלחות והטעויות שלנו.
"שום דבר לא מספיק לאדם שדי לו מעט מדי."
- אפיקורוס -
"הנקודה המתוקה" היא כאשר כל מה שאנו עושים ומשיגים מועיל ומספק. עם זאת, ברגע שבו מתח, תמיהה, פחד, דמעות או תשישות קיצונית נכנסים למקום, עברנו ל"נקודה המרה": חלל לא בריא שכדאי לנו לעזוב בהקדם האפשרי.
שימו לב שניתן ליישם את האסטרטגיה הפשוטה הזו בכל מצב בחיינו. מציאת הנקודה המתוקה היא מעשה של חוכמה. זהו כלי אישי שעוזר לנו להבין שלכל דבר בחיים יש את הגבול שלו, ולדעת מתי להפסיק זה לא אותו דבר כמו לוותר. זה להבין מה והיכן הגבולות שלנו. אנחנו מדברים על הקו שמפריד בין אושר לאומללות, בין מרירות להזדמנויות.
בואו להכניס את הנקודה המתוקה הזו לתוך היום-יום שלנו, ולשפר את איכות חיינו.
