עזרה לחולי סרטן: "גיבורי זמננו"

הסרטן דופק בדלת שלנו כשאף אחד לא מצפה לו. המחלה חודרת למקום מדי יום. זה הפנים של מטבע שלעולם לא נרצה לראות. הכל מתחיל באישור האבחנה. ואז מאות שאלות תוקפות בלי מנוחה: למה אני? אנחנו מנסים להיאחז בחיים אבל יש מקרים שבהם הכאב מכה חזק מדי. עזרה לחולי סרטן היא מורכבת.

לסרטן יש השלכות על בריאותו הנפשית והפיזית של האדם, גם לאחר סיום הטיפול. התסמינים השכיחים ביותר הם תשישות ומתח נפשי הנגזרים מהשפעת האבחון ותהליך ההתערבות. בעיות נפוצות נוספות הן דיכאון וחרדה, חולשה גופנית ובעיות קשב וזיכרון.

"אתה יודע, ברגע שאתה עומד מול הסרטן, כל השאר מרגיש כמו קרב די קל."

- דוד ה' קוך

עריצות התמיכה החברתית

שום דבר אינו ייחודי כמו כאב. שום דבר אינו אישי כמו החוויה הזו. כפי שאמר תיבו "ניתן להימנע מנזק, אי אפשר להימנע מכאב. לא כל המוחות מצליחים להשתלב ולהתמודד עם כאב רגשי או פיזי. וכאן הפרדוקס: הגוף שותק כשהוא לא כואב, אבל הנפש כואבת כאשר הסרטן הוא מאבק קשה, והכרחי לכבד את זכותם של החולים לבחור כיצד הם רוצים להתמודד איתה. כך גם לתת להם לתקשר את כל הרגשות שלהם, כולל תחושות של תבוסה ותשישות.

לעתים קרובות אנו משתמשים בביטויי תמיכה במטרה לתת עידוד ונחמה. עם זאת, בלי לשים לב, לפעמים אנחנו מייצרים ציפיות תובעניות במקום. "אתה אלוף." "אל תדאג, אתה חזק." במקרים מסוימים, על ידי גילוי חיבתנו עם הכוונות הטובות ביותר, אנו כופים את דמותו של "האופטימיסט החולה". כאילו חולים וקרובי משפחה מחויבים להתמודד עם המחלה בכל התלהבותם וכוחם. סרטן הוא חוויה קשה מאוד, לא חייבים תמיד ללבוש פרצוף שמח. השאירו מקום לכאב ולפחד.

תמיכה והענקת אהבה היא חשובה מאוד, אך עלינו להיזהר במה שאנו אומרים כדי לא לתת למטופל דוגמה קיצונית ללכת בעקבותיה ולהוסיף משקל נוסף לכתפיו. זו טעות להפוך את האנשים האלה ל"גיבורים" כאשר אנו עושים זאת על ידי הפשטת מצבם האנושי. נטל המחלה שלהם מספיק. הם צריכים את החברה והתמיכה שלנו. עלינו להכיר בכאב שלהם, לקבל את רגשותיהם ולהעריך את המאמצים שלהם. אנחנו צריכים להקשיב ולטפל בצרכים שלהם. זו העזרה הטובה ביותר שאנו יכולים להציע.

לא פחות חשוב לתת לבני משפחתם מקום לכעוס, עייף ולכאוב. אל תגרום להם להרגיש שהם צריכים "להיות גאים" להיות הורה, אח, ילד וכו' של "לוחם כזה". כמובן, אנחנו צריכים לספק תמיכה, אבל אנחנו צריכים לתת להם מקום ליפול ולקום בחזרה.

סרטן כאיום על הישרדות

בירור לגבי אבחנה של סרטן יוצר תגובת לחץ חזקה. ישנם 6 פחדים עיקריים מחולי סרטן: מוות, תלות, מוגבלות, הפרעה בחיים, חוסר נוחות ועיוות. קבלת מידע חיונית. למטופלים המקבלים מידע הולם המותאם לצרכיהם יש שליטה טובה יותר בתהליך הטיפול שלהם והם משתפים פעולה ופעילים יותר באמצעות הטיפול. במובן זה, ככל שאי הוודאות גדולה יותר, כך גדלה אי הנוחות.

מידע זה חייב להיות מציאותי. המטרה העיקרית היא לפתור את כל הספקות שיש לאדם לגבי התהליך. עם זאת, יש להימנע מיצירת ציפיות מופרכות או תקוות אידיאליות. לפעמים זה קורה כשאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להגיד משהו כדי לשדר תמיכה ללא תנאי כדי שלא בודקים את מה שאנחנו אומרים. זכרו, לא תמיד יש צורך לומר משהו. הקשבה לצרכיו של האדם וכיבוד זמנו ושתיקותיו היא דרך להפגין הבנה וחיבה.

"אתה יכול להיות קורבן של סרטן, או שורד מסרטן. זה הלך רוח".

- דייב פלזר

סגנונות התמודדות

לפעמים, לא קל להבין את האופן שבו יקירינו מגיבים למחלתו. אפילו קשה להבין את המעשים שלנו כשאנחנו מתמודדים עם רגעים כואבים ומורכבים כל כך. השליטה במצבים רבים בורחת לנו, אנחנו לא יודעים מה לעשות, אנחנו מתוסכלים ומנסים לברר מה האדם חושב או מרגיש. אחרי הכל, אנחנו לא רוצים שהם יסבלו. אנחנו לא רוצים לסבול.

איך החולה מתמודד עם המחלה קשור לסגנון ההתמודדות שיש לאותו אדם. סגנונות אלו נקבעים על פי דפוסי החשיבה ודפוסי האישיות של המטופל. באופן כללי, ישנם 5 סגנונות התמודדות:

לחימה

אנשים אלה רואים במחלה אתגר. "אני צריך להצליח לשמור על החיים שלי כמו שעשיתי עד עכשיו. אני צריך להחליט מה אני יכול לעשות". אפילו האבחון עצמו הופך לאתגר. הם שוקלים את השליטה שהם יכולים להפעיל על המצב ומפתחים תחזית אופטימית. הם מנסים לקבל הרבה מידע. מידע מעשי ושימושי, לא מידע מוגזם. הם מחפשים מה יעזור להם לקחת חלק פעיל בתהליך.

הימנעות

אנשים עם סגנון זה מכחישים את הדברים השליליים שהמחלה יכולה לגרום להם. "זה לא כזה נורא, הכל יישאר אותו דבר. אין מה לדאוג". הם מנסים למזער את האופן שבו הם תופסים את האיום, ומפחיתים את חשיבותו. הם לא מתמקדים ביכולת השליטה שלהם, כמו אלה עם סגנון התמודדות הלחימה. הם מניחים פרוגנוזה ניתנת לניהול וממעיטים בהשפעת המחלה. אנשים עם סגנון התמודדות זה עשויים לפנות לשימוש בסמים כדרך מילוט.

פטליזם

בעלי סגנון התמודדות זה מאמצים גישה של קבלה פסיבית. "הכל בידי הרופאים". "אלוהים קבע את גורלי." הם הופכים לפורשים. הם רואים באיום לא רציני מדי ומציבים שליטה מחוץ לעצמם (עם רופאים, אלוהים וכו'). הם מטופלים שאינם משתמשים באסטרטגיות אקטיביות להתמודדות ונוטים לבעיות הסתגלות.

אזלת יד

המטופל מרגיש המום. "אין שום דבר שאני יכול לעשות, רק לחכות למות." הם רואים באבחון איום רציני מאוד, אובדן גדול. לפיכך, הם מרגישים שאין להם שליטה על מצבם. הם אפילו לא מאמינים בשליטה של צדדים שלישיים כמו רופאים. המטופל בסגנון זה עלול לנטוש היגיינה טובה, אוכל וכו'. הפרעות במצב הרוח נפוצות מאוד גם בקבוצה זו.

חרדה

קבוצה זו חווה תגובה חזקה של דאגה וחרדה. "אני צריך לדאוג לכל סימפטום, אני צריך ללמוד כל מה שאני יכול". המטופל תופס איום גדול ומפקפק כל הזמן בשליטתו במצב. כמו כן, הם מאוד לא בטוחים לגבי העתיד. כתוצאה מכך, יש צורך מתמיד במידע מרגיע. סגנון זה עשוי להיות מלווה בחרדה והפרעות סומטופורמיות.

"סרטן הוא מילה, לא משפט."

-ג'ון דיימונד

איכות החיים

ישנם שלושה קריטריונים בסיסיים להבנת איכות החיים. ראשית, זה סובייקטיבי לחלוטין. כל אדם הוא ייחודי ומעריך את איכות חייו על סמך חוויותיו, שאיפותיו והעדפותיו האישיות. זה גם רב מימדי. כלומר, עלינו לקחת בחשבון את ההשלכות הרחבות של המחלה והטיפול בה. לבסוף, זה זמני. איכות החיים תלויה בהווה. זה משתנה עם המצב.

איכות חיים תמיד הייתה קשורה קשר הדוק למחלה. חולים רוצים לחיות, לא לשרוד. הדבר מרמז על התחשבות ברמת הפעילות והאוטונומיה שיש למטופל. כמו כן, חיוני לקחת בחשבון את ההשפעה הפיזית של המחלה ואת המצב הפסיכולוגי (חרדה, דיכאון, הערכה עצמית וכו').

אנחנו לא יכולים לשכוח את הממד החברתי. חשוב מאוד להרגיש שביעות רצון ממערכות יחסים חברתיות ולקיים רשת תמיכה. חשיבות שווה הם החיים הרוחניים. לבסוף, משאבים חומריים כמו כסף וטיפול רפואי חשובים.

בקיצור, חיוני לקחת בחשבון את הצרכים של האדם. כיבוד ועזרה בקבלת החלטות על סמך הערכותיהם ורצונותיהם יסייעו להם לנהל קשיים ולהתגבר על מצוקות. הנושא הוא לא רק הוספת שנים לחיים, אלא הוספת חיים לשנים.