למה ילדים יפנים צייתנים ולא זורקים התקפי זעם?
האופי של היפנים נערץ על ידי רבים ברחבי העולם. ראינו אותם מתמודדים עם טרגדיות עצומות בסטואיות רבה. הם לא מאבדים שליטה ושומרים על החוש הקולקטיבי שלהם בכל מצב. הם גם בולטים בכבוד הרב שהם מפגינים לאחרים ובמוסר העבודה הנהדר שלהם.
לא רק שמבוגרים יפנים כאלה, ילדים גם שונים מאוד ממה שהורגלנו לראות בעולם המערבי. מגיל צעיר מאוד, הם ידועים לשמצה בהיותם מתונים ועדינים. ילדים יפנים לא זורקים התקפי זעם ומאבדים שליטה.
"הניסיון לשלוט בתגובות שלנו ללא הצלחה הוא התסריט המוביל לעבדות הפחד".
-ג'ורג'יו נרדון
כיצד הצליחו היפנים ליצור חברה שבה שוררים ערכי שליטה עצמית, כבוד ואיפוק? האם הם כל כך קפדניים שהם השיגו חברה ממושמעת? או אולי, האם אסטרטגיות גידול הילדים שלהם כוללות דפוסים יעילים? הבה נבחן את הנושא הזה ביתר פירוט.
היפנים מייחסים ערך רב למשפחה
משהו שמייחד את היפני הוא היחסים המשפחתיים בין דורות שונים. הקשר בין זקנים לצעירים הוא אמפתי וחיבה יותר מאשר בכל חלק אחר בעולם. עבורם, הקשישים מלאי חוכמה, וראויים להתחשבות מרבית.
בתורו, קשישים רואים בילדים ובצעירים מבוגרים בהכשרה. לכן הם סובלניים ואוהבים כלפיהם. הם מאמצים תפקיד מנחה, לא של שיפוט ולא של אינקוויזיטורים בחייהם. לכן הקשרים בין צעירים למבוגרים נוטים להיות הרמוניים.
היפנים מעריכים מאוד את המשפחה המורחבת שלהם. אבל, במקביל, גבולות מוגדרים בתקיפות. למשל, עבורם לא יעלה על הדעת שסבא וסבתא ייקחו אחריות על ילד, רק בגלל שאין להורים זמן. הקשרים אינם מבוססים על חילופי טובות, אלא על תפיסת העולם שלכל אחד יש את המקום שלו.
גידול ילדים מבוסס על רגישות
רוב המשפחות היפניות מבינות שגידול ילדים צריך להיות חיבה. מזלזלים בצרחות, וכך גם בהאשמות חזקות. מה שהורים מצפים מילדיהם הוא שהם ילמדו כיצד להתייחס לעולם, לכבד את הרגישויות של אחרים.
באופן כללי, כאשר ילד עושה משהו לא בסדר, ההורים משמיעים אותו במבט או במחווה לא מרוצה. כך הם גורמים להם לראות שהפעולה שלהם אינה מקובלת. מקובל שהם משתמשים בביטויים כמו "פגעת בזה" או "פגעת בעצמך" כדי לציין שהתנהגותם אינה מקובלת כי היא גרמה לנזק, ולא רק בגלל זה.
נוסחה זו מיושמת אפילו על אובייקטים. למשל, אם ילד שובר צעצוע, סביר מאוד שההורה יגיד לו "פגעת". הם לא יגידו: "שברת את זה". היפנים מדגישים את הערך הכרוך בו ולא את הפונקציונליות של החפץ. לכן ילדים לומדים מגיל צעיר מאוד להיות רגישים בכל מצב, וזה מה שהופך אותם לכבדים יותר.
הסוד הגדול: זמן איכות
כל המרכיבים הקודמים חשובים מאוד. אבל, אף אחד מהם לא חשוב כמו העובדה שהיפנים נמצאים במחשבה של בילוי זמן איכות עם ילדיהם. הם לא רואים בגידול ילדים משהו שנעשה מרחוק, אלא להיפך. יצירת קשרים חזקים עם ילדיהם חשובה להם מאוד.
זה מאוד חריג שאמא לוקחת את ילדה למעון לפני גיל שלוש. נפוץ יותר לראות אמהות נושאות את ילדיהן לכל מקום. המגע הפיזי הזה, שרואים לא מעט גם בקהילות מסורתיות יותר, יוצר קשרים עמוקים עוד יותר. הקרבה הזו של העור היא גם של הנשמה. לאם היפנית, חשוב מאוד לדבר עם ילדיה.
כך גם לגבי אבות וסבים. מקובל שמשפחות מתכנסות כדי לשוחח. אכילה כמשפחה וסיפורים הם חלק מהפעילויות השכיחות ביותר שלהם. סיפורים משפחתיים מסופרים שוב ושוב, ובכך עוברת לילד תחושת זהות ושייכות לצד תחושת חשיבות רבה למילה המדוברת.
לכן זה נדיר מאוד שילד יפני יזרוק התקפי זעם. הם מוקפים בסביבה שאינה יוצרת עבורם תהפוכות. הם לא מרגישים חוסר חיבה. הם קולטים שלעולם יש סדר ושלכל אדם יש מקום. זה נותן להם שלווה, גורם להם רגישות ועוזר להם להבין שהתפרצויות רגשיות מיותרות.
