דיכאון בילדות: דמעות של ילד הן כדורים ישר אל הלב
דיכאון בילדות קיים, אם כי הוא מעט ידוע. ילדים עצובים שבוכים, שלא מחייכים, שכל הזמן כועסים ושלא נהנים מהחיים. ילדים שחיים את חייהם טובעים בייסורים. ילדים שרואים את תמימותם מוסתרת על ידי המפלצת הנוראה של הדיכאון.
כי בסופו של דבר כן, יש ילדים שמוצאים את עצמם בעצב עמוק. ילדים שאינם יכולים לחייך, כי המציאות שלהם אחראית להשהות את תמימותם. זה לא נראה אמיתי. כי התדמית שאנו שומרים על הילדות היא של ילדים שכולם מחייכים, שמחים ושובבים.
כאשר אנו רואים ילד רציני ונופל, אנו שואפים לומר לו שהוא לא צריך להיות עצוב. אנחנו אומרים להם לא לבכות, לחייך. זו הטעות החמורה הראשונה.
דיכאון בילדות: דיכאון בעל תכונות גלויות
דיכאון בילדות קיים ויש לו סימנים ברורים שיכולים לעזור לנו להפעיל אזעקה שמשהו לא תקין בחיים הרגשיים הפנימיים של הצעירים שלנו. חלק מהתסמינים דומים לאלו שנמצאים אצל מבוגרים. לדוגמה, עצב מתבטא לעתים קרובות, כמו גם הירידה בביצועים האקדמיים. זה דומה לביצועי העבודה הנמוכים שנראו אצל מבוגרים.
עם זאת, היבט מיוחד הוא שעצבנות ואגרסיביות הן תכונות נפוצות בדיכאון בילדות. כמו כן, אתה נוטה למצוא תלונות סומטיות כגון כאבי בטן, כאבי ראש, כאבי שרירים וכו'.
אנו יכולים גם לראות כיצד החושך מעיב על המוטיבציה שלהם ועל הרצון שלהם לשחק או לעשות פעילויות שונות. אתה יכול גם לראות שהילד לא אוכל או ישן כמו שצריך או איך הוא סובל מחוסר אנרגיה כללית.
סביר להניח שצעיר הסובל מדיכאון בילדות לא יוכל להתרכז, לחשוב או לקבל החלטות. למעשה, הוא עלול לחוות מחשבות על מוות או רעיונות, תוכניות או ניסיונות התאבדות.
אם אתה מבחין בחמישה או יותר מהתסמינים שצוינו, המומחה כנראה יאבחן דיכאון בילדות. עם זאת, עליך לזכור שמצבים מסוימים של אדישות, חוסר רצון או עצב הם נורמליים לחלוטין.
למעשה, עלינו לכבד את האדישות או העצב של ילד בזהירות. לעתים קרובות אנו מתעקשים לומר להם לנסות להיות מאושרים מבלי להבין מה גורם לאי הנוחות שלהם. זה אומר שאנחנו נעביר את המסר שעצב, תסכול וכעס אינם נורמליים; שהם רגשות חסרי תועלת.
בואו נחשוב על מה זה מרמז על ילד או מבוגר. האם להיות עצוב על אובדן זה לא נורמלי? האם כולנו לא מרגישים עצבניים בשלב מסוים? האם המצבים הרגשיים הללו אינם מועילים למימוש דברים מסוימים?
ייתכן גם שנבחין בתסיסה מוטורית מסוימת אצל ילדים מדוכאים, המכונה דיכאון נסער. הילד לא יכול להישאר בישיבה רגועה. זה נראה כאילו המושב שורף את עורו. הוא סוחב את ידיו, צועד ללא הרף, מתופף באצבעותיו...
נראה שהם פועלים על סוללה שתמיד טעונה במלואה. אין לבלבל מצב זה עם היפראקטיביות. לפיכך, תמיד חיוני לאנשי מקצוע להתבונן בכל סימפטום אחר שעלול להתלוות לכך אצל אחרים כדי לבצע את האבחנה הנכונה.
את המקבילה של דיכאון נסער ניתן לראות בדיכאון איטי. הקטן הזה חושב, מדבר וזז בהילוך איטי. אתה לא יכול לדבר איתו, ואתה צריך לחזור כל הזמן על כל שאלה שהועלתה כלפיו. הנושאים שלו אינם מגוונים, והוא שותק ודומם לפרקי זמן ארוכים מאוד.
רמז נוסף יכול להיות כאשר לילד יש תפיסה עצמית או הערכה עצמית נמוכה מאוד או ירודה. הילד עלול לחשוב שהוא חסר ערך ופגום מטבעו. הוא עשוי אפילו להגדיל את הטעויות שהוא עושה.
10 רעיונות שיעזרו לילד דיכאוני להרגיש טוב יותר
פרנסיסקו אקסבייר מנדז, פסיכולוג ילדות ספרדי, מציע בספרו "הילד שלא מחייך" עשרה רעיונות לקידום חיוכים ושמחה אצל ילדים הסובלים מצער מתמשך.
- למד באמצעות דוגמה: חייך, הפגין הומור טוב, תהנה מהזמן הפנוי ומהחופשות שלך, תחשוב בקול רם בצורה הגיונית וכו'.
- עזרו לילד ליהנות ולהרגיש טוב: תכננו פעילויות נעימות ומהנות, הזמינו את חבריו לבית, הפתיעו אותם בתוכניות חדשניות ואטרקטיביות, הדגשו את הישגיהם, קחו בחשבון את העדפותיהם.
- שמרו עליהם מסבל מיותר: דאגו לבריאותם (חיסונים, היגיינה, הרגלי שינה, תזונה ועוד), הכינו אותם למצבי לחץ (תחילת שנת הלימודים או אובדן בן משפחה, למשל).
- קדם סביבה הרמונית בתוך המשפחה והבית: הביעו את אהבתכם במילים ובמעשים, קידום תקשורת בתוך המשפחה, הימנע מעימותים בין ההורים בנוכחותם וכו'.
- לחנך אותם בחיבה ובקוהרנטיות: להתנהג בהתאם לסביבה, לקבוע כללי התנהגות סבירים ולדרוש את ציותם, להיות מקיפים וגמישים, לשתף פעולה עם בית הספר שלהם וכו'.
- הגבירו את האיכויות, התחביבים והתחומי עניין שלהם: רשמו אותם לחדר כושר או מועדון, עוררו את העניין בקריאה, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע, איסוף או התכנסות, אומנות וכו'. עודדו אותם להתנסות בחוויות מעשירות כמו טעמים חדשים, ספורט, משחקים...
- אמנו אותם להיות מסוגלים להתמודד עם תסכול: אל תיענו לדרישותיהם הבלתי רציונליות, התעלמו מהתקפי הזעם שלהם, למדו אותם לחכות לתורם, לדחות בהדרגה את סיפוק הבקשות הנדחות שלו, לדחות בהדרגה את הסיפוק, לגרום להם לחלוק את הצעצועים שלהם. וחפצים.
- הפוך אותם אחראים, לא אשמים: העריכו את המאמץ של הלימוד שלהם, לא הציונים או הפרסים שהושגו. הגדר יעדים ריאליים וברך אותם על השגתן ("כל הכבוד על הציונים שלך!" עדיף על "אני רוצה לראות את כל הא' בפעם הבאה!").
- עצב סגנון חשיבה רציונלי: הימנע מתיויות ושפה אבסולוטית ("אתה רע. אתה אף פעם לא עושה את זה"); במקום להקל על הפתרון, גרם להם לחשוב על זה ("מה יכולנו לעשות כדי לפתור...? ומה עוד?"). דבר איתם, הפריך את הרעיונות והאמונות הלא רציונליות שלהם וכו'.
- חזקו את האוטונומיה שלהם: למדו אותם מיומנויות בסיסיות כמו איך להתרחץ ולהתלבש, לבשל או איך לנהל את כספם. תן להם את ההזדמנות להתאמן. עזרו להם בכל מה שהם צריכים, אבל אל תפתרו עבורם את הבעיות שלהם. אפשרו להם בהדרגה להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות.
עם זאת, אם אנו רואים כל אחד מהתסמינים שצוינו לעיל באופן רציף, עלינו להתייעץ עם מומחה כדי להעריך את הילד. הם יעבדו על ההיבטים השונים שהוערו לעיל. וזה יאיר אור על החיוך הפנטסטי שכל ילד צריך להראות על פניו ובליבו.
הבריאות הרגשית של ילדים היא לא משהו שמופיע רק בקסם. זה משהו שאתה צריך לטפח. לכן אנחנו לא יכולים לשכוח שקל יותר לגדל ילדים חזקים מאשר לתקן מבוגרים שבורים.
