וילה 21: ניסוי אנטי פסיכיאטרי מוצלח
בשנות ה-60, דייוויד קופר ערך ניסוי אנטי-פסיכיאטרי בשם וילה 21. למרות שהתוצאות היו מעודדות, מסיבה מוזרה כלשהי, פסיכיאטרים מעטים מעולם לא הגנו על המחקר. כסף עשוי להיות הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מתעלמים מהתוצאות. אחרי הכל, משתלם יותר לטפל בחולים חולי נפש מאשר להשתמש בסוגים אחרים של התערבויות. הראשון דורש לא יותר מרופא וכמה כדורים, בעוד השני דורש יותר צוות, יותר זמן וניתוחים יסודיים.
למרבה הצער, ישנן דעות קדומות רבות נגד מחלות נפש, למרות כל המידע הקיים כיום. לדוגמה, אנשים רבים מאמינים שחולים עם סכיזופרניה או הפרעה דו-קוטבית מהווים איום על הסובבים אותם. עם זאת, הנתונים הסטטיסטיים של ארגון הבריאות העולמי מצביעים על כך שרק 5% מהחולים עם אבחנה זו אכן נוהגים בהתנהגות אלימה. האחוז עבור מה שנקרא "נורמלי" הוא 10%.
במשך זמן רב, הטיפול בפתולוגיות נפשיות מתמקד במציאת דרכים להדחיק רגשות והתנהגויות. במילים אחרות, שימוש בתרופות פרמצבטיות כדי להפחית את העוצמה הרגשית ולקצר את השהות של חולים בבתי חולים פסיכיאטריים. דיוויד קופר, פסיכיאטר יליד דרום אפריקה, התנגד בתוקף לשיטות הללו. במקום זאת, הוא דגל בגישה אנושית יותר, ואחת התוצאות של עבודתו הייתה ניסוי אנטי פסיכיאטרי בשם וילה 21.
החזון של דיוויד קופר
דיוויד קופר פיתח תיאוריה על אי שפיות מנקודת מבט פנומנולוגית וקיומית. רעיונותיו של הרברט מרקוס, פילוסוף גרמני-אירופי, השפיעו על קופר. התיאוריה שלו התבססה על הרעיון שמחלות נפש הן במקורן פיזיות, והוא טען שגורמים חברתיים הם האחראים העיקריים להפסקות של אנשים מהמציאות. עקרונות אלו היוו את הבסיס לניסוי האנטי-פסיכיאטרי שלו.
קופר האמין שיש שלושה סוגים של אי שפיות:
- דמנציה. הסיבה העיקרית לדמנציה היא ההשפעה שיש למערכת על אנשים. מלחמה, עוני, זיהום וכו'. מציאות זו מבטלת את הארגון של העולמות הפנימיים של אנשים.
- המסע הפנימי. הפסקות אלו עם המציאות מתרחשות כאשר הפרט מנסה לשחזר את העצמי האותנטי שלו. הם מנסים לסיים את הניכור שלהם ולבנות חיים משלהם.
- דמנציה חברתית. סביבות לא בריאות הן הגורם הישיר לשיגעון מסוג זה. הסביבה הלא בריאה של האדם גורמת לו לחולים. ה"סביבה" או הסביבה יכולה להיות משפחה, בית ספר, עבודה וכו'. הדרך היחידה שהאדם צריך להתרחק מסביבתו היא להשתגע.
קופר תמיד האמין שאפשר לרפא את הפתולוגיות הללו. בניגוד לפסיכיאטריה המסורתית, הוא מעולם לא חשב שהן מחלות כרוניות. במקום זאת, הוא האמין שהטיפול הנכון יכול לעזור לכל מטופל להתגבר על מחלת הנפש שלו. בסופו של דבר, זו הייתה המטרה שלו עם הניסוי של וילה 21.
וילה 21 והניסוי האנטי פסיכיאטרי
קופר הצליח לשכנע בית חולים גדול לחולי נפש בלונדון להקצות לו קטע מסוים במיוחד עבור הניסוי שלו. הוא כינה את המדור שלו "וילה 21". הרעיון הבסיסי לפרויקט שלו היה שאסור לערבב צעירים ובני נוער עם חולים שכבר בילו שנים "כלואים" בבית החולים.
לפיכך, הוא שכנע את בית החולים לתת לו לפתוח מדור מיוחד לצעירים ובני נוער. לאחר מכן הוא ארגן קהילה טיפולית שהייתה עצמאית ואוטונומית משאר בית החולים. וילה 21 הייתה קטנה, עם 19 מיטות בלבד, בעוד שבית החולים בכללותו היה בעל קיבולת של 2000 מיטות. כל המשתתפים היו אנשים שאובחנו עם סכיזופרניה בפעם הראשונה.
קופר בחר את הצוות שלו מתוך מחשבה על קריטריונים דומים. הוא בחר רופאים צעירים ועוזרים רפואיים בעלי ניסיון מועט יחסית בבתי חולים לחולי נפש. הוא רצה שהם יסתגלו בקלות לגישה החדשה ולא יביאו איתם את דעות העבר שלהם.
ניסוי עם תוצאות מעניינות מאוד
בוילה 21, קופר וצוותו עודדו אוטונומיה. למטופלים היה מרחב חופש רחב יחסית לקבל החלטות בעצמם. קופר נמנע מליצור כללים במצבים שבהם התאפשרה גמישות. המטופלים החליטו איזה סוג של פעילויות הם יעשו במסגרת היחידה.
הצוות גם ניסה להדגיש את הדינמיקה הקבוצתית. תמיד היה נוכח איש מקצוע בתחום הבריאות במהלך פעילות הקבוצה, אבל הם רק היו שם כדי להקל ולהציע הצעות. המטופלים החליטו מה הם רוצים לעשות ואיך הם יעשו זאת. בתוך קבוצות אלו צצו שורה של תת-קבוצות עבודה. המבנה שלהם היה אופקי ולא היררכי.
בהתחלה, השיטה החדשה הייתה די כאוטית. למרות זאת, במשך הזמן הקימו החולים ארגון יציב ומתפקד. המבנה המונהג על ידי המטופל הוכיח את עצמו כמועיל מאוד למשתתפי וילה 21. הניסוי נערך בין 1962 ל-1966, במהלכו השתתפו 42 חולים. כולם שוחררו תוך פחות משנה ורק 17% נאלצו להתאשפז מחדש. לרוע המזל, הניסוי האנטי-פסיכיאטרי בוטל, אך הוא היווה מודל חשוב למחקרים הבאים.
